יוזמה: ישוב קהילתי למשפחות שכולות

תחושת האובדן משמשת מכנה משותף לחיבור בין לא מעט משפחות שכולות. כעת יוזמים מספר הורים שכולים, חברים בארגון "יד לבנים", להקים ישוב קהילתי בו יגורו רק משפחות שכולות. "הכאב הוא שלנו תמיד, לא יכול להשתנות", הם מסבירים ודוחים את הביקורת נגד המהלך

יוזמה: יישוב קהילתי למשפחות שכולות (חדשות 2)

החיבור האכזרי המבוסס על מכנה משותף חזק כל כך בדמות אובדן היקירים, הוביל לאחרונה קבוצה של הורים שכולים מ"יד לבנים" בירושלים ליוזמה ייחודית ומפתיעה - הקמת יישוב קהילתי של משפחות שכולות, כך מדווח הבוקר העיתון "ישראל היום".

אלי דהאן (58), ששכל את בנו אסף באסון המסוקים בפברואר 1997 ומשמש כיום כמנהל הסניף של ארגון "יד לבנים" בירושלים, הגה את הרעיון בחדרי חדרים עם כמה מחבריו, הורים שכולים אף הם. כולם תושבי ירושלים, כל אחד מהם בעל רקע שונה, אבל כולם עם מכנה משותף אחד - כאב של אובדן. לכולם ברור שהם מבינים את ההורים השכולים ואת הצרכים שלהם, ובטוחים שקהילה שתגור יחד תחפה אולי במעט על החוסר התמידי שמלווה אותם בחיים.

"תמיד יהיה לנו כיסא ריק"

"ההשפעה של הכאב היא במציאות היומיומית שלנו, וזה נשמע טבעי שמתוך החיבור לזה אפשר גם לגור בשכנות, בתוך מסגרת של תרבות דיור", מסביר ירון בסקינד, ששכל את בנו מתן בשנת 2007 וכיום עובד כמנהל סניף "יד לבנים". "מדוע קבוצה של אנשי קבע יכולה לקבל קהילת דיור ואנחנו לא? זה משהו שהוא שלנו לתמיד, ולא יכול להשתנות".

"גם להתאחד יחד בחגים יהיה יותר קל מאשר עם אחרים", מסביר יוזם נוסף של הפרוייקט, משה ממן ששכל את בנו אסף בנובמבר 2000. "החגים זה לא מה שהיה פעם, החג היום הפך להיות עול. תמיד יהיה לנו כיסא ריק".

ואולם, לא כולם מסכימים שיישוב של משפחות שכולות הוא דבר טוב. גבי נרדי (64), ששכל את בנו שי, אומר: "אני לא רוצה לפתוח את הדלת ולראות את השכנים ממול, שאני יודע שהם אותו הדבר כמוני". אך הטענות נגד הקמת היישוב והקשיים הצפויים בקבלת האישורים לא מרפים את ידי היוזמים. "אנחנו מאמינים ביישוב כזה וחושבים שזה אפשרי", הם אומרים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת