יותר ציוני מישראלי: "אני אוהב את הארץ הזאת"

הם הגיעו לכאן מארה"ב, רוסיה או ברזיל, כדי להרוויח כסף ולחזור הביתה. אבל עברה עונה ועוד עונה ועוד אחת, הם כבר פרשו מקריירת משחק - אבל נשארו. ישראל הפכה לבית שלהם. לקראת יום העצמאות פגשנו את דרק שארפ, גוסטבו בוקולי ושורה אובארוב, כדי להבין למה הם החליטו להפוך לישראלים. איך נאמר - היה מרגש

גוסטבו בוקולי, הקשר הברזילאי של מכבי חיפה, נמצא איתנו כבר 11 שנים. הבן שלו, גבריאל בן ה-6, הוא יליד הארץ - צבר לכל דבר. "פה זה הבית שלו. אנחנו מדברים איתו פורטוגזית, אבל בעברית יותר קל לו", מספר אבא גוסטבו.

אבל לא רק בוקולי הבן מרגיש כאן בבית. גוסטבו וג'וזי, שנחתו בארץ שבוע בלבד אחרי החתונה, הבינו שכאן הם רוצים להישאר. "התחלנו להגיד 'זה הבית השני שלנו'. ואז עבר הזמן, נסעתי לברזיל לחופש, אחרי שבועיים כבר רציתי לחזור הביתה", הוא אומר.

אחרי שלוש שנים ראשונות בליגות נמוכות, מצא את עצמו בוקולי במכבי חיפה ונכנס לנעליו של ג'ובאני רוסו, הקרואטי המשעשע שנטמע בחברה הישראלית ואפילו קיבל תעודת זהות כחולה. עכשיו בוקולי מנסה לעבור מסלול דומה. "היה לנו אמונה לבקש, ביקשנו, ונתנו לנו תושב ארעי. זה כבר התחלה של דרך, ומאז אני מבקש כל שנה", הוא אומר. "אני מרגיש פה בבית, בכל דבר אני כמו ישראלי".

הגענו לשלב הטיעונים לאזרחות: הוא שחקן מצליח, את אהבת הקהל כבר יש לו, גם דמות בתוכנית הסטירה של ערוץ הספורט הוא קיבל, ואפילו פינה שבועית בתחנה הכי ישראלית - גלי צה"ל. פינת בישול ברזילאי בתכנית של בני בשן.

אובארוב: "הבית? קודם כל פה"

מי שנותן תקווה לבוקולי הוא אלכסנדר 'שורה' אובארוב, מהזרים הראשונים שקיבלו כאן תעודת זהות. אובארוב, בעברו שוער דינמו מוסקבה ונבחרת ברית המועצות במונדיאל ובאליפות אירופה, נחת עם אשתו בישראל זמן קצר לפני התפרקות המשטר הקומוניסטי בקיץ 91'. "הבית? קודם כל פה. יותר נעים, יותר שקט, הכל קרוב", אומר אובארוב.



כאן בישראל נולד לשניים הבן ז'ניה, והבת הגדולה אליסה התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל האוויר. את הוריו נאלץ אובארוב להשאיר מאחור עד שהלכו לעולמם. "אני בן יחיד", הוא אומר בדמעות. "בגלל זה כל פגרה אני נוסע לשם לבקר אותם. אני חושב שגם אני עשיתי בשבילם הכל".

"מקבלים אותי בגלל מי שאני"

דרק שארפ,  כבר 19 שנים בישראל, הפך לסמל של מכבי תל אביב בכדורסל. עם 183 סנטימטרים הוא ודאי לא הזר הגבוה ביותר שנחת כאן, אבל ללא ספק - אחד הווינרים הגדולים, ראה ערך "נס ז'לגיריס". הוא פרש ממשחק בעונה שעברה כשבאמתחתו עשרות תארים, כולל השחקן המבוגר ביותר ששיחק במכבי. הוא חי בהרצליה עם קבוצת כדורסל קטנה משלו: אשתו שחקנית העבר טינה, שלושת ילדיהם ובשכנות לבנו הבכור די ג'יי, כדורסלן בהתהוות, פרי נישואיו הראשונים למרים ממגדל העמק. "הם אוהבים להיות פה", אומר שארפ על הילדים ומוחה את הדמעות מעיניו. "אבל הם כמוני, משני הצדדים של הגדר".

אבל שארפ פה כדי להישאר, וזה ברור. במועדון לא מוותרים עליו ומינו אותו לעוזר המאמן של דייויד בלאט. לאחרונה הוא גם פתח מסעדה, במרחק הליכה מהיכל נוקיה. "האנשים בישראל הם כמו משפחה שלי", הוא אומר. "אני מרגיש בבית. מקבלים אותי בגלל מי שאני ומה שאני,  לא בגלל צבע העור שלי או המקום שבאתי ממנו".

"מכבדים אותי כבן אדם וזה מאד חשוב עבורי", מתרגש שארפ מול המצלמה שלנו. "בתור אדם שחור, אפרו-אמריקני, אתה נתקל בגזענות ואתה צריך להילחם בזה כל החיים. הגעתי לארץ ופה אם אתה אדם טוב – דברים טובים יכולים לקרות לך. זה מה שאני אוהב בארץ הזאת, וזה מה שהחזיק אותי כאן. אני מרגיש בר-מזל, מה עוד אפשר להגיד?".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת