"לעולם אל תגידו 'יהיה בסדר', אל תהיו אדישים למציאות"

חיים רוט, יזם פרויקט "לכל איש יש שם", מגולל בטור אישי את סיפור הישרדותו בתקופת מלחמת העולם השנייה, עת התדפקו הנאצים על דלתו ואיימו להעביר אותו ואת משפחתו למחנות הריכוז. המסר, כך הוא מדגיש, הוא "לעולם אל תגידו 'יהיה בסדר'. אל תהיו אדישים למציאות"

משפחת רוט במלחמת העולם השנייה (משפחת רוט)

הייתי בן 8 כשפרצה המלחמה. בן למשפחה דתית, שחיה באמסטרדם בבית מרווח. ההבנה שמשהו רע הולך לקרות באה כשהחלו להופיע הצווים נגד היהודים.

בשנת 1942 סולקנו מבית הספר הציבורי. באותם ימים החלו לאסוף יהודים מבתיהם. משפחתי קיבלה שתי דירות קטנות מאד בגטו. ערב אחד דפקו בדלת הדירה, שבה התגוררו הסבא ושתי אחיותיי הגדולות וציוו עליהם להיות מוכנים ליציאה בתוך 10 דקות. בבוקר הגיעו החיילים הגרמנים לביתנו. אמא שלי, אישה אמיצה, הצליחה להבריח אותם בצעקות איומות. אז יצרו ההורים קשר עם המחתרת ההולנדית. כך ניצלנו.

בראש השנה התקבצו בביתנו עשרה יהודים שהגרמנים לא הצליחו לתפוס וקראו בספר התורה. בצהריים הגיעה אשה נוצריה ואמי מסרה לה אותי ואת שני אחיי. היא הסירה מבגדינו את הטלאי הצהוב ונסענו למזרח הולנד. כל אחד מאיתנו נלקח למשפחה אחרת. הגעתי לכפר, שרוב תושביו הצילו יהודים, במיוחד ילדים, ולחיק משפחה שאירחה אותי בחמימות במשך שנה וחצי.

בפני המקומיים הוצגתי בזהות בדויה. הלכתי לבית הספר המקומי עד סוף השנה. מנהל בית הספר הודיע לי לפני כל התלמידים שאין עבורי מקום להמשיך וללמוד. כנראה שעוררתי את חשדו שאני יהודי והוא רצה לרצות את הגרמנים.

התחלתי לעבוד במאפיה ולסייע למשפחה בחלוקת לחם על אופניים, כשיום אחד הגיעה לכפר מכונית של הגסטאפו שביקשה להגיע לעסק. ברחתי לשדה. בגלל שהחשיך הגרמנים לא הגיעו. מזלי שיחק לי.

הוריי קנו את מקום המסתור, ובכך את חייהם - בכסף. עם נטישת הגרמנים, נערכו לפעילות קהילתית. אבי הקים מרכז שאליו הגיעו ניצולים לרישום שמם לצורך איסוף מידע מי מהם נשאר בחיים. רופאה שהגיעה למקום הביאה גלויה מאחותי, שהיתה באושוויץ. בגלויה האחות מספרת על הזוועות שנגלו לעיניה, על הסבא שנשלח לתאי הגזים והאחות השנייה שנפטרה מטיפוס. הגלויה נכתבה ימים ספורים לאחר שחרור המחנה. יומיים לאחר מכן נפטרה.

בימי שישי בערב ערכה אמי בית פתוח לחיילים היהודים בצבאות בנות הברית, שלא ראו שנים את ביתם. הוריי דאגו לאווירה והחיילים הביאו אוכל.

אווירת ה"יהיה בסדר" של לפני המלחמה מניעה אותי

לישראל עליתי בגיל 17. למדתי כלכלה באוניברסיטה העברית והשתלבתי במשרות בכירות במשרד האוצר, בבנק העולמי ובמגזר העסקי והקמתי משפחה לתפארת. העשייה הרבה של הוריי, החוצפה של אמי להבריח את הנאצים מביתה, הם ללא ספק אבן דרך גם בנחישות שלי להמשיך הלאה למען עצמי ולמען הכלל.

אווירת ה"יהיה בסדר" ששררה בקרב היהודים ערב המלחמה, מהווה מנוע חשוב לעשייה החברתית שלי. הגישה של צ.א.ל.ה - צוותים אזרחיים לשיפור החברה - מיזם חברתי, שאני עומד בראשו, לקוחה מעולם העסקים וגורסת שאת השינוי החברתי ניתן להוביל באמצעות צוותי שיפור, שמוקמים בקהילה ופועלים על פי מתודה מסודרת ובסיוע מנטורים שמספק המיזם בהתנדבות.

צ.א.ל.ה פעילה כבר קרוב לשלוש שנים וצברה סיפורי הצלחה מרשימים. סטודנטים, תלמידי תיכון, דור העתיד של מדינת ישראל עוסקים במסגרות כאלה ואחרות בפעילות חברתית.באמצעות צוותי שיפור ומובילים שינוי. אך לא רק הם. ארגונים שונים שבהם פועלים מבוגרים אמצו את הדרך של הפעלת צוותי שיפור שהאירגון מציע. 

חיים רוט (79) הוא יזם פרויקט "לכל איש יש שם". הוביל למתן אות חסידי אומות עולם לאנשי הכפר שבו הסתתר ושהצילו יהודים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת