הנקמה הגדולה שלי בנאצים

גם היום, 70 שנה אחרי, לא יכולה יהודית מלינרסקי לשמוע ילד בוכה. הצלילים הצורמים לא מרפים ומחזירים אותה לפולין של שנות ה-40, לסלקציות, למפגש עם מנגלה ולמשפחה שנלקחה ממנה

יהודית ובנה משה באושוויץ (משה מלינרסקי)

הייתה לי ילדות, אבל הילדות נעלמה מהר. היינו משפחה בת ארבע נפשות: אבא, אמא, אני ואחי הגדול ממני בארבע שנים. משפחה אמידה. אחרי המלחמה ביקרתי בבית שלנו בעיר בנדין שבפולין - אבל הבית כבר לא היה. הגרמנים לקחו לנו את הכול.

יחד עברנו את התלאות - עד אוגוסט 1942. הגרמנים ריכזו את כל היהודים במגרש הספורט, ואבא שם דלי על הראש כדי לא להירטב מהגשם הקיצי. גרמני שראה את זה, נתן לו סטירה כדי להוריד את הדלי מהראש. אני בכיתי בשבילו.

אחרי 24 שעות הגרמנים חילקו אותנו לכל הצדדים - ימינה, שמאלה, אמצע ואחורה. לתינוקות הורידו את הראשים וזרקו לסלי קש. את אחי הוציאו לחופש, את אבא ואמא לעבודה או להשמדה, ואותי לעבודות כפייה.

דודתי הסתתרה בזמן האיסוף עם בנותיה, האחת בת שלוש והשנייה בת 7-8 חודשים חזרו הביתה והתחבאו בבונקר עם עוד יהודים. הילדות בכו כי היו צמאות והדודה השקתה אותן בשתן, אך הן המשיכו.

לא פחדתי כי ידעתי שהמוות מחכה

היהודים צעקו עליה כי פחדו שהגרמנים יגלו אותם ויוציאו אותם להורג. אז הדודה חנקה את שתי בנותיה במו ידיה. אבל אחרי זה בכל מקרה הנאצים מצאו את המסתור ורצחו את כולם. עד היום אני לא יכולה לשמוע ילד בוכה.

היו לי גם דוד ודודה עם שני ילדים בווילנה. הגרמנים הוציאו את המשפחה כולה, העמידו את הדוד והדודה לחוד ואת הילדים לחוד. לאחר מכן ירו קודם כל בילדים, כדי שההורים יראו, אחר כך ירו
בדודה כדי שבעלה יראה - ולבסוף ירו גם בו. את הזוועות הללו אי אפשר לתאר.

שלחו אותי לסוסנוביץ', מחנה מעבר. רציתי לחזור הביתה. לא פחדתי כי ידעתי שמחכה לי רק דבר אחד - מוות. בזמן שהייתי במחנה נודע לי שאח שלי הוציא את אבא לחופשי ואמא הייתה במקום ריכוז ממנו היא עתידה להישלח לאושוויץ.

מלאך המוות

הועברתי למחנה פרשניץ ועבדתי כל הזמן. ערב אחד הופיע מנגלה והחזירו אותנו מהעבודה, אמרו לנו שמוכרחים להיות במחנה. העמידו אותנו בשלושה מעגלים, הורו לנו להתפשט כדי לבדוק אם אנחנו ראויות להמשיך לעבוד.

בינינו הייתה אישה נכה עם יד משותקת שבקושי דיברה ובקושי הלכה, אבל הצלחנו להסתיר אותה ממנגלה כדי שלא ייקח אותה. בזכות זה היא שרדה את כל המלחמה ועלתה ארצה.

יום אחד כששבנו מהעבודה ראינו קבוצת גברים בצעדת המוות. כשהגיעו למחנה שלנו, הכניסו
אותם למחסן קטן ששימש קודם כמחסן תפוחי אדמה, ושמענו משם כל הלילה "שמע ישראל". למחרת הוציאו אותם להמשך הצעדה ובחורה אחת שאגרה לחם זרקה לעברם כדי שיאכלו. מיד כשהלחם ירד למטה כדור עלה למעלה והרג אותה באותה מהירות.

באחד מימות החורף הוציאו אותנו ערומות לחצר מלאה שלג "כי רוצים לעשות לנו חיטוי". הורידו אותנו מהדרגשים, הפשיטו אותנו לגמרי ופקדו עלינו להתגלגל בשלג. לקראת הערב, כשהיה כבר חושך, הכניסו אותנו לחדר. לדרגשים ריקים בלי שמיכות ובלי בגדים.

אחת המפקדות נכנסה עם אקדח שלוף ואיימה שאם משהו פותח את הפה היא יורה בו. אחרי המלחמה, חברה שלי הרביצה לה (למפקדת) עד שהיד שלה התנפחה.

סבלתי כיהודייה ואשאר יהודייה

אחרי השחרור התארגנו כמה בנות ממחוז מגוריי והחלטנו לנסוע הביתה בתקווה שאולי מישהו נשאר בחיים. הנסיעה לקחה כחודשיים, הלוך וחזור, הלוך וחזור, כמובן ללא אוכל, רק מיכלים עם מים חמים שהעמידו הרוסים בכל תחנה.

כשהגעתי הביתה חשבתי שבטח אמא שלי עומדת בחלון, כי כל יום כשהייתי חוזרת מבית הספר היא הייתה מחכה לי. אבל כשנכנסתי, הסתובבו בבית עזים, תרנגולות ונשים גויות.

כשנכנסנו לגטו נתנו לנוצרייה את הבית שלנו, תמורת הבית שלה, כי כל היהודים הוכרחו לגור באותו האזור. לכן כשחזרתי לבנדין הלכתי לבית מגוריה של הנוצרייה בתקווה שאולי אמצא שם מישהו. גם שם לא מצאתי אף אחד והנוצרייה שראתה אותי אמרה לי: "אוי, איזה יופי שנשארת בחיים. עכשיו תמירי את דתך, תהיי נוצרייה ותתחתני עם הבן שלי". אמרתי לה: "אני נורא מצטערת, נולדתי יהודייה, סבלתי כיהודייה, אני אשאר יהודייה ואני לא רוצה לראות את הבן שלך".

מצאתי בבית הזה ריהוט ותמונה משפחתית שאמא השאירה בבוידעם למקרה שמישהו יישאר. אבל אני נשארתי לבד, לא מצאתי אף אחד. וגם בעלי, שהכרתי בגרמניה והתחתנתי איתו מאוחר יותר בישראל, נשאר לבד.

ב-31.12.1947 עלינו לארץ ישראל. בנינו משפחה מקסימה וזכינו לגדל שבעה נכדים ושני נינים. אני מספרת את הסיפור שלי והוא נמשך ונמשך - אבל אין הקלה. אחד הרגעים המרגשים בחיי היה במהלך מסע משפחתי לפולין, כאשר בני הניף את דגל ישראל בגאווה - זו הייתה הנקמה הכי גדולה שלי בגרמנים.

סיפורה המלא של יהודית, כמו של ניצולי שואה אחרים, מופיע במיזם "לדורות", פרויקט משותף של יד ושם והמשרד לאזרחים ותיקים. במסגרת הפרויקט נשלחים מתנדבים המלווים והמצוידים בהכשרה וידע מהצוותים המנוסים של יד ושם, ומגיעים לבתי ניצולים ומראיינים אותם על אודות סיפוריהם. הסיפורים מועלים לאתר האינטרנט "לדורות". עד כה תועדו כ- 5000 סיפורים, והיד עוד נטויה.

ב-1.5 יוענקו אות ותעודת הוקרה לניצולים שסיפורם תועד במסגרת התכנית בטקס ממלכתי במעמד סגנית השר במשרד לאזרחים ותיקים ח"כ ד"ר לאה נס ובמעמד יו"ר הכנסת ח"כ ראובן ריבלין.

ניתן לפנות למוקד המשרד לאזרחים ותיקים ב-8840* על מנת לקבל סיוע והדרכה בנוגע לפרסום סיפוריהם של ניצולי השואה