תעשיית טיפולי הפוריות: "הייתי מוכנה לוותר על החיים כדי להיות אמא"

ישראל היא שיאנית העולם במספר מחזורי טיפולי הפוריות שמתבצעים בה מדי שנה, מכיוון שהמדינה מעודדת ילודה כמעט בכל מחיר והזכות להיות הורה היא ערך מקודש. אך לא כולם מסכימים על העלות, הסיכונים והתועלת של הטיפולים והוויכוח הוא יותר רגשי ממדעי

האם טיפולי הפוריות הפכו לטאבו? המציאות שבה ישראל מממנת את טיפולי הפוריות לנשים עד גיל 45 מתוך כוונה לעודד ילודה, מונעת דיון חברתי של ממש בחלופות ובסיכונים. לכן ישראל אמנם מובילה את העולם במספר טיפולי הפוריות, אך לא בהצלחות.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

"רוב הנשים מגיעות לארבעה-חמישה מחזורים עד להצלחה", הסביר פרופ' משה בן עמי, מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז רפואי פדה פוריה. ואכן, חדרי הטיפולים בבתי החולים עובדים ללא הרף. חצי מיליארד שקלים בשנה לא מבטיחים תוצאות: "היום התוצאות שלנו הכי גרועות בעולם, יותר מהעולם השלישי", טען ד"ר איליה בר, מנהל המרכז הרפואי לפוריות.

לדברי פרופ' בן עמי אין בארץ בחירה של הזוגות לפי סיכויי הצלחה כפי שנהוג במדינות המתקדמות: "כל זוג שרוצה טיפול מגיע לטיפול, וזה כמובן משפיע על התוצאות. צריך לשים את הגבול, למרות קשה להגיד לזוג שהם לא יצליחו להביא ילדים מהביציות של האישה", הוסיף. הצוותים הרפואיים מודים כי הלחץ מצד הזוגות גבוה, והדילמה קשה: בן עמי סבור ש"זה לא מוצדק ציבורית ורפואית לטפל במאתיים נשים בשביל הריון אחד - השאר יהיו מתוסכלות ויפסידו המון במהלך שנות הטיפולים".

זהו לא רק דיון מדעי, אלא חברתי: המחקרים מראים שלאחר גיל 40 יש ירידה תלולה בהצלחת הטיפולים, ורק במקרים מעטים זכו נשים מעל גיל 43 שעברו טיפולים ללדת מהביציות שלהן. אחר כך הסיכוי מזערי. ובכל זאת המדינה מממנת עד גיל 45, ונשים רבות עוברות את התהליך, למרות שהסיכויים נמוכים.

לחץ ניכר על הצוות הרפואי (חדשות 2)

"בוכה וממשיכה, עד שאהיה אמא"

אורה קוגן בת ה-41 יודעת שבסוף מישהו יקרא לה אימא: "אני אחווה הריון, אני ארגיש את הבטן והבעיטות וזה מה שיהיה. אין משהו אחר", היא אמרה. כבר יותר משנה היא עוברת טיפולי פוריות, ומתכוננת להפרייה שלישית לאחר שני כישלונות. בגיל 37 היא ובן זוגה החליטו להקים משפחה והיא נכנסה להריון טבעי, אך נאלצה לעשות הפלה ומאז היא לא מצליחה להרות אבל לא מוותרת על החלום.

"יש מצבי רוח ועצבים, ולחץ נפשי, אבל גם תקווה", סיפרה אורה, שהודתה כי כשלא מצליחים היא "בוכה יום, אבל ממשיכה - עד שאהיה אמא". איריס נאור, שעברה טיפולי הפרייה במשך שלוש וחצי שנים, סבלה מכאבים, עלייה במשקל, חוסר וודאות - אך גם מסיכון בריאותי: "הייתי צריכה לחתום על מסמכים שאם אמות, אני מוותרת על האפשרות לתבוע את בית החולים - הסכמתי לוותר אפילו על החיים שלי, רק כדי שאהיה אמא".

לפני כמה שנים המליצה המועצה לרפואת נשים למשרד הבריאות להוריד את גיל הזכאות לטיפולים מ-45 ל-44, בשל הסיכוי הנמוך, אל משרד הבריאות שמע את הצעקה שקמה ולא העז לאמץ את ההחלטה. כולם רוצים כמה שיותר טיפולים, כי יש לכך מימון: "כל המערכת מקבלת פרוסה מהעוגה. הרופאים למדו שהדרך להגיע להצלחה היא לעשות יותר, וכמובן שזה נגמר ברגע שנגמר הכסף", הסביר ד"ר בר.

"אני מאמין ביושר האישי של הרופאים שלא עושים את הטיפול מאינטרס כלכלי - זה כמו ניתוח למי שלא צריך", טען לעומתו פרופ' בן עמי. הרבה כסף יש בתעשייה, שנחלק בין גורמים רבים: קופות החולים, חברות הביטוח, מרפאות הפוריות, הרופאים וחברות התרופות. התקציב לכולם הוא לפי מספר טיפולים, כ-40 אלף בשנה, לא לפי הצלחות.

סל התרופות קובע את דרכי הטיפול

באירופה ובארה"ב הזוגות עצמם משלמים על הטיפולים ולכן פחות זוגות בעלי סיכויים נמוכים ניגשים לתהליך, אבל בארץ אפשר לעשות 20 טיפולים בחינם: "שיטת העבודה המקובלת במדינת ישראל זה ניסוי וטעייה. הזוגות עוברים מטיפול לטיפול, ואם הם מחליפי משהו - זה את המקום והרופא. השיטה שצריכה להיות היא אבחון מדויק ומעמיק של בני הזוג לפני כל טיפול, אבל זה לא ממומן ולא בסל הבריאות", הוסיף ד"ר בר.

יש להליכים סיבוכים וסיכונים לא מעטים: איילה וינגרטן עברה שנתיים וחצי של טיפולים, במהלכם החל אצלה דימום תוך בטני גדול. "לא ידעו מה לעשות איתי, חשבתי שאני הולכת למות".

איילה לבסוף ויתרה על ההריון מחשש לסיכון נוסף, והחליטה לעבור לפונדקאות, והיא לא היחידה. "זו התבשלות של שנים של כשלונות וסבל שלא נגמרות בילד, והנשים האלה רוצות ילד, ויש עוד אפשרויות", הסבירה עו"ד סיגל רוסק-גיסין מעמותת "חיים חדשים".

גם אפשרות האימוץ או תרומת הביצית הן יקרות ולא ממומנות בסל הבריאות, ובמדינה שבה זוגות מרגישים שבלי ילד הם לא מפשפחה, הדיון הוא לא רפואי אלא על רגש, תקווה ועל הזכות הראשונית והטבעית להיות הורה.