הרפואה הציבורית מתרוקנת: "בי"ח ציבורי? רק אם אין כסף"

המשבר בביה"ח הדסה סיפק הצצה למצב הקשה של הרפואה הציבורית בישראל. אחת הדילמות הגדולות ביותר של הרופאים היא המאבק בין התפקיד הציבורי להצעות המפתות מהמערכת הפרטית. בין המחלקות ניתן אמנם עוד למצוא יחידי סגולה שמסרבים לנטוש את המערכת הציבורית, אך מספרם הולך ופוחת. בריאות בכל מחיר - כתבה ראשונה בסדרה

ד"ר אלון בן נון, מנהל המחלקה לכירורגיית חזה בביה"ח שיבא, נחשב לעוף מוזר במערכת הרפואית של ימינו. "פראייר" היא המילה הראשונה שעולה בראש כשגומעים עמו את המרחק העצום מהמחלקה שלו למחלקת טיפול נמרץ ילדים, שם ממתין לו התינוק שינותח מחר בבוקר. המסדרונות האין סופיים שוממים, מרבית עמיתיו כבר נטשו מזמן את בית החולים הציבורי לטובת ניתוחים פרטיים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

"הרפואה הציבורית גוועת וזה חבל", הוא אומר. "לדעתי בשעה הזאת היו צריכים להיות רופאים בבכירים בבית החולים וכן, היה צריך לתת להם תגמול כספי". ד"ר בן נון בחר להישאר במערכת הציבורית - המושמצת, הלא מתגמלת כלכלית, דלת האמצעים - ולהשקיע את מלוא מרצו בחולים שלו.

פעם המעשה הזה נשמע טריוויאלי אבל היום הוא זוכה לסופרלטיבים נפעמים. "בן נון הוא רופא יחיד סגולה", מרעיף עליו שבחים פרופ' זאב רוטשטיין, מנהל בית החולים שיבא. "צריך לבדוק לו כל יום את הברגים בגב, לראות שהכנפיים מחוברות היטב, כי הוא הרי מלאך אמיתי".

"טיפול ציבורי - רק אם אין כסף" 

יותר רופאים עוזבים את בתי החולים (דוברות רמבם)
קומת חדרי הניתוח בבית החולים אסותא נראית אחר הצהריים כמו כביש מהיר. מדובר במקום עם הכי הרבה רופאים בכירים בארץ למטר. כל סלבריטאי עולם הרפואה נפגשים במקום הזה. באחת, שתיים, מקסימום שלוש - הם עוזבים את בית החולים הציבורי ועוברים לאסותא כדי לעשות כסף. הרבה כסף.

כדי להבין משהו על הסכומים, ובעיקר על המתח שבין הציבורי לפרטי, פנינו אל אחד המנתחים הפלסטיים המובילים בשחזור שד. מדובר ברופא מוערך, שעובד גם בבית חולים ציבורי, אבל הוא בשום אופן לא ימליץ לנו ללכת לשם. "רק אם זה דחוף ואין לך כסף - תלכי לציבורי", אומר המנתח.

פרופ' אהוד רענני הוא אחד ממנתחי הלב הטובים בארץ, יש שאומרים בעולם. כמו ד"ר בן נון, גם הוא מנהל מחלקה בשיבא. שלא כמו בן נון, הוא מחלק את זמנו בין בית החולים הציבורי לאסותא הפרטי ."לעבוד בשני בתי חולים זה לא טוב לחולים ולא טוב לי", הוא אומר. "אני מוכן להישאר פה עד שמונה בערב ולנתח, אבל אין מנגנון מסודר של תגמול".

אין פיקוח על הרופאים 

כדי שנבין כיצד מתגמלת אותו המדינה, הוא מוכן גם לשלוף את תלוש השכר שלו. "החודש היה טוב - 20 אלף שקל ברוטו", הוא חושף. "בבנק 5,590 אחרי כל הניכויים. זו המשכורת שלי כמנהל מחלקה, אז יש פה משהו הזוי". פרופ' רענני יכול להרוויח מעט יותר אם יבצע ניתוחים אחר הצהריים בבית החולים הציבורי. בשיטה שיצרו בתי החולים, הרופאים יכולים לקבל תוספת של 1,500-3,000 שקלים עבור ניתוח אחר הצהריים. באסותא הסכומים הם פי חמישה ויותר.

אם כך, מה הפלא שפרופ' רענני עוזב את המחלקה שהוא מנהל בשעה שלוש ונוסע לאסותא - שם הוא מנתח עם כמה מחבריו למחלקה בשיבא, שהתאגדו תחת חברה פרטית בשם "קרדיו היל". כולם כאן רופאים שצמחו במערכת הציבורית, ביססו בה את מעמדם, עדיין עובדים בה - וכעת משתמשים ברקורד הזה כדי למשוך אליהם מטופלים פרטיים. "אנחנו נותנים רפואה טובה ובשביל זה באתי להיות רופא", אומר ד"ר בן נון. "לא באתי להיות סוחר. אני חושש ממה שזה יעשה לי".

המצב הנוכחי הוא שאין שמץ של פיקוח על הרופאים שמחלקים את זמנם בין הציבורי לפרטי. ההוצאה הממשלתית לבריאות, כמו גם לחינוך ולרווחה, הולכת ופוחתת בעקביות. במקביל עולה האתוס הישראלי ולפיו מה שמרוויח יותר שווה יותר. בדידותו של ד"ר בן נון על המסוע בבית החולים תל השומר בשעות הערב הוא ביטוי מוחשי למצבה של מערכת הבריאות הציבורית כולה.