למרות הקשיים של האחיות: "האהבה למקצוע מחזיקה אותנו"

השביתה אמנם הסתיימה, אך שלוש נשים בנות משפחה אחת העובדות כאחיות בבתי החולים, מספרות על החיים שבין המשמרות הארוכות ומבהירות כי במקצוע שלהן "אין שביתה אמיתית". "הצורך לעקוב אחר החולים קיים כל הזמן", הן טוענות, ומוסיפות כי אהבתן למקצוע היא זו שגורמת להן להישאר במקצוע התובעני

לימור שרה ורוזמרי, שלוש נשים ממשפחה אחת, מספרות את סיפורן של האחיות. על אף שהשביתה הסתיימה לפני מספר ימים, שלושתן מבקשות להבהיר כי לא תלוש השכר הוא זה שמשאיר אותן במקצוע, אלא עצם הפיכתו ל"דרך חיים".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

"בשבילי בית החולים הפך לסוג של בית שני", מספרת לימור כהן, אחות בת 29. "יש לי סבא וסבתא, ואני תמיד חושבת שכל אחד מהמטופלים יכול להיות אחד מהם". לדבריה, כל מטופל זוכה לתשומת לב אחרת ומיוחדת. כל חולה מעורר בה את הצורך לעקוב אחריו בכדי לגרום ל"מעט הרגשה טובה". בעודה מתרוצצת בין מסדרונות בית החולים בשעות הלילה, לא ניתן לראות זכר לכך שמחוץ לכתליו מתנהלת שביתה.

אמה של לימור, שרה, המועסקת אף היא כאחות, עובדת כבר שנים רבות במחלקה האונקולוגית בבית החולים רמב"ם. בין המשמרות בלילות, בשבתות ובחגים, גידלה את לימור והעבירה לה את אהבתה למקצוע. "אני מלווה כאן את החולים ברגעים האינטימיים שלהם. ישנם חולים שעוברים כאן תהליך של שינוי גדול במיוחד, והם כבר אינם אותו אדם שהסובבים לו הכירו אותו".

רוזמרי, הסבתא והאחות הבכירה במשפחה שכבר יצאה לגמלאות, השתתפה גם היא בהפגנות עם האחיות השובתות. "מאז שפרשתי - המבנה השתנה, והדרישות הפכו גבוהות יותר, אך השכר נשאר כמו שהוא. נמוך. ככה זה", אמרה בעצב.

"לא באתי בגלל התלוש"

"הסיפוק לא מגיע מהשכר", שלוש האחיות (חדשות 2)
למרות הכל, מסבירות שלוש הנשים, שלמרות הקשיים שמציב בפניהם המקצוע, אין בכוונתן לנטוש אותו. "לא באתי לכאן בגלל התלוש", מסבירה לימור. "העובדה שאני עוזרת כאן לבן אדם שהוא במצוקה קסמה לי".

גם רוזמרי, שהחלה לעסוק במקצוע בטרם עלתה ארצה הסבירה שהסכומים כלל לא עניינו אותה בשנים שבהן עבדה כאחות ברמב"ם. "במקצוע הזה לא מקבלים את הסיפוק מהשכר, אלא רק מההנאה מהעבודה המדהימה הזו ומהיכולת לסייע לאדם בשעה שהוא כל כך זקוק לכך".