שליש מהקשישים בישראל מוותרים על תרופות ומזון

כתבה ראשונה במסגרת פרויקט מיוחד: חיי הגמלאים לאחר הפרישה. סקר שערכנו מגלה ש-48% מבני ה-65 ומעלה אינם מרוצים מיחס המדינה אליהם, 29% גילו שוויתרו על מזון או תרופות בחודש האחרון

כך, ברגע אחד, המירוץ נגמר. חיים שלמים של עבודה, מאמץ, הישגים, עליות ומורדות של קריירה, נחתמים בלחיצות ידיים, חיבוקים וכלים חד-פעמיים.

אז מה עושים עכשיו? "זה לא שבחרתי בזה, זאת לא הייתה פרישה מרצון. החוק אומר שבאוניברסיטאות
הסגל האקדמי פורש בגיל 68, וכשהגעתי לגיל הצטרכתי לקבל את הדין הזה", מספר לנו פרופ' בני גדרון, ערב "פרישתו".

ברי המזל הם הפורשים שלא באמת פרשו. הם רוצים להמשיך לעבוד, מסוגלים להמשיך, והעולם זקוק להם. "אם אני הייתי מחליט יום אחד להפסיק הכול ולא לעשות כלום - אני אמות", אומר פרופ' גדרון כעבור 7 חודשים. "אני כנראה אמות".

"מה, כן? זה יכול להיות שאני...?"

פרופסור בני גדרון, שבעה חודשים אל תוך הפנסיה, עובד קשה יותר מאי פעם. אוניברסיטת באר-שבע אולי אמרה לו לפרוש, אבל מוסדות רבים אחרים עומדים בתור. הוא מרצה, כותב, מתנדב בשלוש עמותות, ואת הכתבה הזאת הוא כבר יראה משיקגו. מאז הצילומים הוא טס ללמד שם.

על השאלה "בן כמה אתה מרגיש?" הוא משיב "אני חושב שאני מרגיש בן 45-50. עד לא מזמן תמיד הסתכלתי על אנשים מבוגרים יותר ממני באיזושהי צורה שהנה, אלה זקני השבט, ומהם אפשר וצריך ללמוד, ופתאום אני מגלה שאנשים מתייחסים אליי ככה היום. וזה נראה לי קצת מוזר. זאת אומרת, מה, כן? זה יכול להיות שאני...? מה, באמת?".

קלרה תבור היא בת 82, ושום דבר בה לא רגיל. לא האנרגיות, לא האופטימיות, לא הפתיחות. היא יוצאת דופן בכל מובן מלבד אחד - חשבון הבנק שלה. ההכנסה של קלרה היא ההכנסה הממוצעת של קשיש בישראל. קצבת הזקנה והפנסיה מביאות אותה קצת מעל לשכר מינימום.

"אני באמצע החיים עדיין"

"אני מסתדרת. זאת אומרת, מעט מאוד", היא אומרת לנו. "יש לי 4,000. זה הכול". 4,000 שקלים בחודש אחרי שנים ארוכות שבהן עבדה בפולגת ובאתא, ועכשיו, בשביל עוד כמה מאות שקלים בחודש היא עומדת ומוכרת בנחלת בנימין פעמיים בשבוע.

"כשמישהו אומר לך זקנה, את נעלבת?", היא נשאלת. "שאני זקנה? לא, ממש לא. אפילו הבת שלי, היה פעם איזה ויכוח - 'את כבר זקנה'. כן, אני זקנה, אז מה?". על העבודה בנחלת בנימין היא מספרת: "אני אוהבת את זה, קודם כול. אני אוהבת להיות בין אנשים".

קלרה ממשיכה, "אני באמצע החיים עדיין. אני עקרת בית, אני יודעת להסתדר גם עם מעט. וכשיש גם יותר, אז אני מסתדרת עוד יותר טוב. הנה, למשל בצל, איפה שבכל מקום זה 4 שקל, ופה זה קצת פחות. אני אקח כמה בצלים".

הכי קשה זה להיות לבד

שאול בן אפרים בן 80. מתכונן לצאת לעוד יום עבודה. ליתר דיוק, ליל עבודה. כבר תשע שנים הוא שומר בכניסה למשרד ממשלתי. "אני צריך את הכסף הזה בשביל להשלים את מה שאני מקבל מביטוח לאומי".

"אין לי פנסיה", אומר בן אפרים "אני עבדתי בתור עצמאי, אז אין לי פנסיה. ואין לי חסכונות וזה. בכל זאת, מסתדרים. למשל, אני לא נוסע לחוץ לארץ. לפעמים לא הולך לקולנוע ולתיאטרון,לא... אנחנו בבית, רואים טלוויזיה. קצת הנכדים באים אלינו, הילדים, אז מעבירים את הזמן".

המרואיינים שלנו מסכמים שהקושי העיקרי הוא דווקא לא הכלכלי. אלא ה"לבד". משה ביטון, בן 82, מודה שבלילה הוא לא ישן. "אני חושב איך הייתי חזק. כולם היו אוהבים אותי. אז היו חברים. אז".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק