בנות חמש - וכבר קונות מותגים

בחברה צרכנית שבה ההבדלים בין ילדים למבוגרים, ולהפך, הולכים ומיטשטשים – אולי לא פלא שלא מעט ילדים מפתחים לעצמם תחביבים כמו של הגדולים. לי אברמוביץ על הילדים שמבלים בשופינג-מותגים, אוכלים סושי ומתאמנים בחדר כושר

דמיינו עולם מוקטן, עולם שבו הילדים עושים הכול כמו גדולים - הולכים לסופר לבד, יושבים עם חברים בבית קפה ומתאמנים בחדר כושר. בעולם הזה הם משחקים בכאילו - אבל בעולם האמיתי, הם כבר מזמן לא משחקים.  

אנאבל וסאני בסך הכל בנות חמש. בגילן המופלג הן מכירות את הרשתות והמידות, ויודעות בדיוק מה יחמיא לגזרה שלהן וכמו מי הן רוצות להיראות: "כמו אמא וכמו סבתא".

ברשת הזאת עוצבו שמלות שמתאימות לספק ילדה, ספק אישה, והרשת הזאת מתמחה בהוט-קוטור לנשים קטנות שעוד לא חגגו בת מצווה. "עושים איזשהי הגמדה של עולם הביגוד הנשי", אומרת אמא של אנאבל.

נכון, גם פעם כל הבנות מדדו את נעלי העקב של אימא בבית, אבל היום הן יוצאות איתן לרחוב - ובמידה שלהן. ומה שהתחיל כעניין של בנות עבר מהר מאוד גם לבנים. "זה היינס, היינס... זה זארה... במידה שלי, אולסטאר... זה כובע שעדיין יש עליו את התגית של פוקס, שבחיים אני גם לא הולך ללבוש אותו", אומר ארז.

"אם זה לא מותג - זה נכנס לארון ולא לובשים את זה"
 
ארז כבר בן תשע. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. "אם מביאים לי סתם איזה מתנה ליום הולדת, שזה לא מותג ואני לא אוהב את זה, זה נכנס לארון ולא לובשים את זה", הוא מספר. מה זה בכלל מותג? מה זה המילה הזאת? "מישהו מספר למישהו איזה יפה הבגד הזה, ואז כולם הולכים פשוט לקנות מהחנות הזאת", מסביר הילד הזה. ואמא שלו מסבירה: "לא לימדנו אותו. הוא... מאוד דעתן, יש לו טעם. האמת שזה לא התחיל מעכשיו, זה מגיל מאוד מוקדם. פשוט חיים בעולם שהוא מאוד ממותג וכמונו, המבוגרים, פשוט אנשים קטנים, זה לא משהו אחר".

היועצת המשפחתית אורית מילשטיין מסבירה כי "בעצם מזמינים אותם לעולם שלנו, הרבה פעמים הם גם לא יודעים מה לעשות שם.  ילדים צעירים, והעולם שלנו לא מתאים להם. אנחנו צריכים ללמוד להגיד לילדים שלנו לא, ללמד אותם דחיית סיפוקים כדי שיהיה להם גם למה לצפות". אמא של אורן לא מסכימה. "זה לא מזיק ולא בעייתי", היא אומרת, "אני חושבת שאפשר להשאיר את המלחמות הגדולות לדברים הבאמת קריטיים".

כך גם בחדר הכושר - התפוסה בקיץ עולה בחדרי הכושר המוקטנים, והמתאמנים הצעירים לא באים לכאן רק מסיבות של בריאות. "מכון כושר זה למבוגרים, נכון", אומר אורון בן ה-9 וחצי. "אבל לילדים זה כאילו אותו דבר, כאילו... שכל ילד יחשוב שהוא כמו המבוגרים".

"ילד, יש לו את הדברים החמודים שלו", מגיבה היועצת המשפחתית. "ואז בעצם, השאלה ששאלת, אם הולכת הילדות? - כן, היא הולכת. היא עוברת למקומות של המבוגרים".

המבורגר? הילדים של היום רוצים סושי
 
ומי שהכושר עשה אותו רעב מוזמן לבוא איתנו לארוחת ילדים. בבורגר ראנץ? מה פתאום, הילדים של היום מעדיפים סושי. אפשר לשבת על הספה ולהיאנח על אובדן המשה בתיבה, או הביקור החצי-שנתי בבורגר ראנץ', אבל אז להיזכר שהתענוגות שנראים לנו היום נוסטלגיה תמימה - טבולים בהרבה מאוד שמן. אז אולי בעצם עדיף לבחור בסויה.
 
רגע לפני שאנחנו עוזבים את ארז, גם הוא מתכונן לצאת מהבית. "בהתחלה עשיתי... אז עכשיו ככה, דבר כזה... עכשיו שיניתי את זה, ככה", הוא אומר. כמה זמן זה מול המראה כל בוקר? אנחנו שואלים, והוא עונה: "חצי שעה". חצי שעה רק על השיער? "זה חימר. הג'ל פשוט עושה נשירת שיער. ג'ל, כשאתה גדול, עושה לך קרחת. זה לא עושה", הוא משיב.

כן, הילדים של היום הם לא הילדים של פעם. ובטח עוד שלושים שנה גם עדן, ליבי וארז יספרו לילדים שלהם על הימים שבהם ילדים היו במכון כושר , והלכו לבד לאכול סושי, ויצקצקו גם הם – בדיוק כמוכם עכשיו - על אובדן הילדות.