מיוחד: פתרון בחינת הבגרות בתנ"ך

לא צריך לחכות לעיתון של מחר - צוות מורי התנ"ך של ביה"ס "לחמן בגרות ופסיכומטרי" פתרו עבורכם את בחינת הבגרות בתנ"ך. לפניכם הצעת פתרון הבגרות בתנ"ך ב-2 יחידות לימוד

פתרון בנקודות - בחינת הבגרות בתנ"ך ב-2 יחידות לימוד - קיץ תש"ע:

רוצים לקבל לפייסבוק שלכם את כל החדשות על בחינות הבגרות כולל תוצאות? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק


פרק ראשון: קטע שלא נלמד

1. שלבי ההפחתה במספר הלוחמים:
- כל העם ביחד עם גדעון. מספר הלוחמים: 32,000
- הפחתת החרדים (פס' 3). נותרו: 10,000
- מבחן המלקקים (פס' 6-5). נותרו: 300

2. הסיבה להפחתה היא יחסי הכוחות העדיפים לטובת ישראל. ה' רוצה שהנצחון יהיה בגדר נס, ולא נצחון צבאי רגיל. ראיה: פס' 2: "רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי" - ה' אומר שיש עדיפות לישראל, והוא אינו רוצה לתת את מדין בידם פן יתפארו ויתגאו שהדבר נעשה בכוחם בלבד, ולא ע"י ה'.

3. בשני המקרים משוחררים מן המלחמה האנשים שמפחדים להילחם.
הנימוק בדברים: רוצים למנוע את זה שהפחדן ידביק את חבריו בפחדו.

4. דברי רש"י מסייעים להבין את הבחירה כך: אלו שכורעים כנראה רגילים לעשות זאת מתוך עבודת האלילים שהם רגילים בה (משתחווים לפסלים). לכן הם אינם רצויים בקרב.

פרק שני: "מלכים ונביאים"

5.
א. (1) המדובר הוא בנישואים דיפלומטיים, שבעזרתם היה שלמה יכול להשיג קשרי חוץ (ואולי אף הגנה, או שותפות מדינית-בטחונית אחת) ) ממצרים.
(2) ניתן ללמוד מכך על עוצמתו המדינית הרבָּה של שלמה. למלך מצרים היה כדאי לחתן את בתו עם שלמה, כי כנראה גם הוא הרוויח מברית זו.

ב. (1) הביקורת היא על כך שבימיו של שלמה העם עדיין מזבחים בבמות מחוץ לירושלים, כלומר הפולחן עדיין מפוזר.
(2) הנימה הסלחנית היא שהדבר קורה משום שעדיין לא נבנה בית המקדש.
דוגמא ראשונה: "כי לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם" - עדיין לא נבנה בית המקדש.
דוגמא שניה: "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דוד אביו" - שלמה מוצג כמלך חיובי, שהולך בדרכים הטובות של דוד אביו. רק ענין הבמות הוא היחידי שלא בסדר. בכל השאר הוא מושלם.

ג. (1) התפקיד העיקרי של המלך לפי קטע זה הוא לשפוט את העם.
ראיה מן הכתוב: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה" (פס' 9)
(2) התנאי הוא שרק אם ילך שלמה בדרכי ה' וישמור את חוקיו ומצוותיו של ה', כמו שעשה דוד אביו, יזכה לגמול. הגמול הוא אריכות ימים (או: אריכות ימים כמלך) - פס' 14.

6.
א. (1) שלב ראשון: תחילת המצור על ירושלים, בשנה התשיעית למלכותו של נבוכדנאצר (פס' 1)
שלב שני: חומות העיר נבקעות (פס' 4) , אחרי שלא נותר לחם אפילו לעם הארץ (פס' 3)
שלב שלישי: שריפת העיר ע"י נבוזראדן בשנת 19 למלך נבוכדנאצר, והגליית העם (פס' 12-8)
(2) הסיבה יכולה להיות הרצון להעצים את האסון הנורא שאירע ביהודה, או להדגיש את העובדה שהגמול, העונש, שה' הבטיח שיבוא - אכן הגיע, ובצורה קשה מאוד.

ב. (1) אנחנו לומדים מחרס זה על כך שהערים היו נתונות בהתקפה: את אורות עזקה כבר אי אפשר היה לראות, כנראה כי היא נכבשה, אבל משואותיה של העיר לכיש עדיין נראו.
(2) קטע זה קשור כי אנחנו רואים שלקח זמן לכבוש את כל יהודה, ושאנשי יהודה ניסו להגן מהבבלים עוד לפני שהבבלים הגיעו לירושלים. בחרס אנחנו רואים שהמגינים הלכו ונסוגו. המשמעות היא שלא רק ירושלים, אלא גם שאר הערים ביהודה היו נתונות בהתקפה. הקטע מתיחס רק לירושלים, החרס - מרחיב את התמונה גם לעוד ערים ביהודה.

ג. הקשר הוא: מכיוון שצדקיהו מרד בנבוכדנאצר, ובכך גם עבר על שבועתו שנשבע לו בשם אלוהים (כפי שמתואר בדברי הימים), הוא סובל, כפי המתואר במלכים-ב', מכך ששוחטים את בניו לעיניו, ולאחר מכן מעוורים אותו. זהו עונש על מעשיו.

7.
א. האירוע שחל בימי יאשיהו: רפורמה, ארגון מחדש של הפולחן ביהודה. תאריך: 629 לפנה"ס.
האירוע שחל בימי צדקיהו: חורבן בית ראשון והיציאה לגלות בבל. תאריך: 586 לפנה"ס.

ב. ראיה ראשונה לכך שירמיהו אינו יכול להתחמק מיעודו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (פס' 5). הסבר: ירמיהו הוקדש לנבואה עוד לפני שנולד. זהו גורלו כפי שנקבע לו מה'.
ראיה שניה: "וישלח ה' את ידו ויגע על פי ויאמר ה' הנה נתתי דברי בפיך" (פס' 9) - ה' נוגע באופן ניסי בפיו של ירמיהו. מרגע שדברי ה' בפיו, הוא לא יכול להתחמק מייעודו. ה' לא רק מציע לו אלא גם מודיע לו באופן חד משמעי: "ראה, הפקדתיך היום הזה..." (פס' 10).

ג. (1) המשמעות היא שירמיהו ינבא גם לעמים שסביב יהודה ("גוים" = עמים) , ולא רק ליהודה. המסר שלו יהיה מסר אוניברסלי, או אזורי.
(2) תמצית נבואתו של ירמיהו היא בעיקר נבואות זעם וחורבן ("לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס"), אבל גם נבואות נחמה, עידוד ותקוה ("לבנות ולנטוע").

8.
א.
(1) לדברי ירמיהו האנשים הסובבים אותו לועגים לו: "הייתי לשחוק כל היום כלה לועג לי" (פס' 7)
או: דבר ה' בפי ירמיהו גורם לו לבושה ולכך שילעגו לו: "כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום" (פס' 8)
(2) מידה כנגד מידה בדברי ירמיהו:
דוגמא ראשונה: הוא מבקש מה' "על כן רודפי יכשלו ולא יוכלו" (פס' 11) וזה בא מול "אולי יפותה ונוכלה לו" (פס' 10). הסבר: הסובבים אותו רוצים לגבור עליו, אבל בגלל הגנתו של ה' הם לא יצליחו לגבור ("לא יוכלו").
דוגמא שניה: "אראה נקמתך מהם" (פס' 12) מול "ונקחה נקמתנו ממנו" (פס' 10). הסבר: הסובבים רוצים לנקום בירמיהו, אבל הוא זה שינקום בהם.

ב. לפי ירמיהו ה' הוא המקור למצוקתו מפני שהוא פיתה אותו לנבא, מפני שהוא הכריח אותו לנבא, ומפני שדבר ה' בפי ירמיהו הוא הגורם לכל הלעג שלועגים לו.
פיתוי: "פיתיתני ה' ואפת" (פס' 7)
הכרחה: "חזקתני ותוכל" (פס' 7) וכן "והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל" (פס' )
לעג: "כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום" (פס' 8)

ג. פס' 13 נראה כלא קשור לקטע כי הוא בלשון שמחה מאוד, על רקע האווירה הקשה והמיואשת בקטע, וכן כי הוא עוסק במצוקתו של העני ("אביון"), ולא במצוקתו של הנביא שאין מקשיבים לו ומאיימים על חייו. בנוסף, הוא לא מדבר בגוף ראשון באווירת וידוי, בדומה לשאר הקטע, אלא נשמע כדברים המופנים אל שומעים.
ראיה ראשונה: "שירו לה' הללו את ה'" (שמחה)
ראיה שניה: "כי הציל את נפש אביון" (מדבר על עני).

פרק שלישי: "עלילות הראשית"

9.
א. (1) היחס לאשה הוא של מישהו שאיתה האיש ירצה להיות תמיד, ובשבילה הוא יעזוב, בניגוד להיגיון, את סביבתו המיידית והטבעית, אביו ואמו (פס' 24). הסיבה לכך היא שהאיש למעשה חוזר אל משהו שבעבר היה חלק ממנו. "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" (פס' 23). הסבר: כאן האדם אומר שהאשה היא חלק ממנו, כי היא נבראה ממנו. מכאן מובן למה הוא דבק באשתו ועוזב את הוריו. הוא בסה"כ חוזר על מה שהיה חלק ממנו.
(2) טיב הקשר בין האשה לאיש הוא של משיכה ושליטה: האישה נמשכת לאיש ("ואל אישך תשוקתך"), והוא שולט בה ("והוא ימשול בך").

ב. הקושי: לפי האיום של ה', האיש (והאישה) היו אמורים למות לאחר שאכלו מעץ הדעת (בראשית ב', 17). למרות זאת בפרק ג' מסופר שהם אכלו ממנו ולא מתו.
הפתרון של ספורנו: המילים "ואל עפר תשוב" הן קיום איומו של ה': האדם ימות בסוף (סופו לשוב לעפר), וזאת מפני שאכל מעץ הדעת. ה' מודיע לו שעליו להיות מוכן לכך.

10.
א. (1) ההבטחה בפרק ח': ה' לא יוסיף עוד לקלל את האדמה כתגובה למעשי האדם, וכן לא יוסיף להכות כל חי, אלא הוא ידאג שעונות השנה ימשכו, היום והלילה והעונות החקלאיות. כלומר סדרי עולם יישארו כפי שהם.
ההבטחה בפרק ט': ה' שוב לא יוריד מבול על הארץ "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (פס' 11).
(2) הסיבה להבטחה: "יצר לב האדם רע מנעוריו" - זה טבעו של האדם להיות רע, כך הוא מילדותו, מראשיתו.

ב. (1) נימוק מדוע נבחרה הקשת: היא תהווה תזכורת לה' שלא לעשות עוד מבול (פס' 14).
(2) הצדדים בברית בבראשית: ה', והאנושות כולה
הצדדים בברית בשמות: ה', ובני ישראל.
שני האותות קשורים לענין הזכרון כך:
הקשת מזכירה לה' את הבטחתו שלא להוריד עוד מבול (בראשית ט' 14).
השבת מזכירה לבני ישראל את ששת ימי בריאת העולם שלאחריהם הגיע יום המנוחה של ה' (שמות ל"א, 17). קיום השבת יזכיר להם מיהו בורא עולם, מיהו זה שנתן להם את כל מה שהשיגו בימי המעשה, וכו'.

פרק רביעי: נושאי החתך

"חורבן גלות וגאולה"

11.
א.
(1) ההבטחה בירמיה מ"ב "והשיב אתכם אל אדמתכם" (פס' 12) - ה' ישיב את שארית הפליטה אל עריהם שברחו מהן, ושכנראה חרבו בחורבן. כנראה רבים מהם היו פליטים במקומות אחרים ביהודה, לאחר החורבן הבבלי.
ההבטחה ביחזקאל ל"ז: "והנחתי אתכם על אדמתכם" (פס' 14) - ה' יחזיר את יהודה מן הגלות ויישב אותם מחדש באדמת יהודה שממנה גלו.
(2) שתי המעצמות שירמיהו מזכיר: מצרים ובבל.
המלצתו של ירמיהו כלפי מצרים: לא לרדת לשם, אלא להישאר ביהודה (פס' 16-12), אחרת יהיה להם שם רע מאוד, הם ימצאו שם את מותם.
המלצתו כלפי בבל: לא לפחד מפני המלך הבבלי, ולסמוך על ה' שיושיע אותם ממנו בבוא היום (פס' 11)

ב. האמונה בתחית המתים קשורה בכך שהקטע מתאר העלאת מתים מן הקברים והחייאתם. תמונה זו יכולה להתפרש כמשל לעליה ארצה, אבל גם כתחית המתים ממש, בימות המשיח.

12.
א.
נחמיה שמע מאנשי יהודה שהאנשים בירושלים נמצאים במצב רע, ובבושה, שחומת ירושלים נפרצה וששערי העיר הוצתו באש. תגובתו היא בכי, צום, אבל ותפילה לה'.

ב. (1) התפילה בתהלים קכ"ו היא לחזור ארצה מהגלות, או: לחזור למצב שבו היו הגולים ("שובה ה' את שבותנו"), או להחזיר את מי שעדיין לא חזר מהגלות ("שובה ה' את שביתנו").
התפילה בנחמיה היא לסלוח לעם על חטאיהם, לזכור את הבטחתו של ה' לעם לסלוח להם אם יחזור ממעשיהם הרעים ויתוודו על חטאיהם.
(2) בקשתו האישית של נחמיה היא להצליח את דרכו כאשר הוא בא לפנות אל מלך פרס שיאשר לו לעלות ליהודה. נחמיה היה בכיר בחצר מלך פרס ("משקה למלך" - שר המשקים), ונדרש אישור לשחרורו מהתפקיד.

"אדם וגורלו בספרות החוכמה"

13.
א. המיתוס הנזכר בשני הכתובים הוא מעורבותם של התנינים (מפלצות קדמוניות) במלחמה עם ה'.
ההבדל הוא שבראשית א' 21 דוחה את המיתוס - ה' ברא את התנינים, לכן הם לא יכולים להילחם בו, ואילו איוב ז' 12 מקבל את המיתוס - איוב אומר שהוא אינו כמו התנין, ובשונה ממנו הוא אינו נלחם עם ה'. מכאן שהתנין לפי איוב כן נלחם בה'.

ב. (1) תשומת הלב במוגזמת באה לידי ביטוי בכך שה' בודק את איוב ואינו מרפה ממנו.
דוגמא ראשונה: "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו" (פס' 18-17)
דוגמא שניה: כמה לא תשעה ממני, לא תרפה ממני עד בלעי רוקי" (פס' 19), (או פס' 16).
(2) תפיסתו של בלדד היא שתורת הגמול תמיד מתקיימת. מכאן שאם איוב נענש, עליו לחפש במה חטאו. אילו היה צדיק - לא היה נענש.
דוגמא: "אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם" (פס' 4), מול "אם זך וישר אתה כי אתה יעיר עליך ושילם נות צדקך" (פס' 6).

14.
א. דרך ההתנהלות של הטבע לפי קהלת היא מעגלית ומחזורית.
דוגמא מקהלת א': "דור הולך ודור בא", וזרח השמש ובא השמש", הולך אל דרום וסובב אל צפון", "כל הנחלים הולכים אל הים"...
דוגמא מקהלת ג' - הקטע כולו עוסק במחזוריות, בכל שלש יש זמן, ויש ימים כאלה וזמנים כאלו, ויש ימים וזמנים שבהם זה ההפך.

ב. מה שמביא את קהלת למסקנה הוא העובדה שאין לאדם שליטה על מה שקורה: הכל נקבע מראש, לכל דבר יש זמן (קהלת ג') ולטבע יש מחזוריות משלו (פרק א'). כל מאמציו של האדם, כל עבודתו - אין בהם כדי לשנות את גורלו ולהשפיע עליו.

"חיי הפרט והכלל בראי השירה"

15.
א. (1) ב' 4 על פי פשוטו: הדוד הביא את הרעיה אל בית המרזח והביט עליה באהבה. אפשר גם שזו רמיזה למצב של שיכרון.
ח' 4 על פי פשוטו: הבטחה של הנערה לאהוב להשקות אותה מיין, מהיין שלה, ומכאן כנראה שמדובר ברמז לדימוי ארוטי - היא תתן לו לטעום מפיה או משדיה.
(2) לפי המדרש ה' הביא את עם ישראל אל מדבר סיני, שהוא כמו מרתף גדול של יין, ושם נתן להם את התורה ואת המעשים הטובים, שהם דגלו של ה', ושהם התקבלו באהבה גדולה ע"י עם ישראל.
השוני הוא שלפי המדרש שיר השירים אינו שיר אהבה בין נערה ואהוב, אלא הוא עוסק בקשר שבין כנסת ישראל והקב"ה.

ב. הנערה מביעה משאלה שהאהוב היה אחיה, ואז היתה יכולה להסתובב איתו בחוצות העיר ללא בושה. מכאן אפשר להבין שההתנהגות החברתית המצופה ממנה היתה שלא תסתובב ברחובות עם אהובה.

16.
א. תהלים: ההלל: ה' הוא בורא העולם, "עושה שמיים וארץ" (פס' 2). הבקשה: שיעזור למשורר (פס' 2-1)
איכה: ההלל: ה' יתקיים לנצח "אתה ה' תשב על כסאך לדור ודור" (פס' 19). הבקשה: שלא ישכח את עמו ישראל, ויחדש את ימיהם כקדם (פס' 21-20).

ב. התופעה היא סיום הספר בפסוק בעל נימה חיובית, במקרה שהספר מסתיים במילים קשות. במקרה שלנו הפסוק האחרון מדבר על כעסו של ה', ולכן הביאו אחריו שוב את פס' 21, שמדבר על חיבור מחודש בין ה' ועמו, כדי לסיים את הספר באופן חיובי.

"חוק וחברה במקרא"

17.
א. (1) שני האיסורים המוטלים על הלווה הם:
אסור למלווה "להיות כנושה", כלומר לגבות מהלווה את חובו בכוח.
אסור למלווה לקחת ריבית, כלומר להוסיף על החוב בכל אחד מהתשלומים כסף נוסף.
(2) מטרת האיסורים היא לרסן את כוחו של המלווה על הלווה, ולהגן על הלווה מפניו.

ב. (1) הציווי הוא איסור למלווה לקחת כמשכון את בגדו של הלווה, ולא להחזיר לו אותו עד לערב. הנימוק: זהו הבגד היחיד של הלווה. אם לא יוחזר לו, לא יהיה לו במה להתכסות, ואז הוא יזעק לה' וה' ישמע לזעקתו.
(2) הנימוק יכול להיות שלקיחת השור היא לקיחת אמצעי הייצור של הלווה. כך - גם יימנע ממנו להחזיר את החוב, כי לא יהיה לו מי שימשוך את המחרשה, למשל, וגם זהו משכון שבלעדיו הלווה לא יוכל להתקיים.

18.
א. (1) שני החוקים: שחרור העבד או האמה בשנה השביעית לעבדותם
מתן מתנות מהאדון למשתחררים בשנה השביעית.
(2) המטרה היא לאפשר לעבדים לחזור למעגל החיים כאנשים חופשיים: לקצוב את תקופת עבדותם, וכן לתת להם מתנות שיאפשרו להם להתחיל מחדש את חייהם כחופשיים.

ב. ההאשמה היא שהעם אמנם לא שחררו את העבדים בשנה השביעית לעבדותם, כפי שצוו, אך לאחר מכן ניסו לחזור בתשובה ולשחרר את כולם בבת אחת. בהמשך שוב חטאו, וכבשו מחדש את העבדים לעבדות.

"המאבק לחברה מוסרית - ערך מרכזי בנבואה"

19.
א. עמוס ו': דוגמא ראשונה: העשירים אוכלים אוכל יקר, מפנקים את עצמם ומנגנים להנאתם כאילו היו דוד המלך. זו התנהגות מושחתת, שאין בה שום אמונה, מוסר ומידות.
דוגמא שניה: העשירים מתעלמים ממצוקת העם "לא נחלו על שבר יוסף" - פס' 6)
עמוס ח': דוגמא ראשונה: העשירים מעוותים את המידות במסחר, כדי לרמות את העם. דבר זה מנוגד לחוקי התורה, והוא ניצול של העם שחייב לקנות אוכל, למרות שמרמים אותו.
דוגמא שניה: העשירים משחדים את השופטים כדי לקנות להם עניים, שמואשמים כאילו הם חייבים להם, ונמכרים לעבדות ("לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעליים" - פס' 6).

ב. (1) תופעת הטבע הנזכרת בשני המקומות היא כנראה רעידת אדמה: רעש, ורוגזה של הארץ, וכן התרגשותה ("ונגרשה" - ח' 8).
(2) לפי עמוס, העונש המתואר בפס' 8 הוא על הדברים הרעים שתוארו בפס' 6-4. הוא שואל שאלה רטורית: האם נראה לכם שעל דברים אלו לא תרגז הארץ? שעל חטאים אלו לא יהיה עונש?

20.
א. יחזקאל כ"ב
הכהנים - חמסו את התורה, חיללו את הקודשים, לא הבדילו בין קודש לחול, ובין הטמא לטהור, ועוד. בקיצור, לא עשו את עבודתם.
הנביאים - ניבאו נבואות שווא, שאינן אמת, דיברו בשם ה', למרות שה' לא שלח אותם.
יחזקאל ל"ד
"הרועים" - מנהיגי העם - לא הנהיגו את העם, ורק לקחו מטובו ודאגו לעצמם, בעוד העם מופקר לגורלו ונפגע מעמים אחרים שסביבו.

ב. נראה שיש כאן גם נחמה, כי ה' מבטיח שישים קץ להפקרת העם, ע"י זה שהוא עצמו יחליף את "הרועים" בהנהגה, ינהיג את העם ויציל אותם. במצב זה לא "יטרפו" עוד בעם (פס' 10).

 

למידע נוסף וייעוץ מקצועי - ביה"ס "לחמן בגרות ופסיכומטרי" www.lachman.co.il

פתרונות נוספים:

בחינת הבגרות באנגלית

בחינת הבגרות במתמטיקה