ניצולי השואה טוענים: לא נעזרים בנו במפעל ההנצחה

מדי חודש הולכים לעולמם יותר מאלף ניצולי שואה. במערכת החינוך מסכימים שהזמן אוזל, וכי צריך לנצל אותו כדי להפגיש אותם עם כמה שיותר תלמידים. אך בהיעדר יד מכוונת, רבים מהם מוזמנים להרצאות רק בימי הזיכרון וכך מוזנח התחום החשוב של ההנצחה מגוף ראשון

אין עוררין על כך שאין מקור טוב מעדויותיהם של ניצולי השואה, אלו שחוו את זוועות הנאצים על גופם, ללמוד על האירוע ששינה את פני ההיסטוריה. אלא שהניצולים טוענים כי פרט לימי הזיכרון הרשמיים, בתי הספר ממעטים לפנות אליהם בבקשה לשמוע את סיפוריהם האישיים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

כך לדוגמה, אורי חנוך, שאפשר להגדירו כ"ספר היסטוריה מהלך". כשהתחילה מלחמת העולם השנייה הוא היה בן 13 וחווה את זוועות השואה במחנה הריכוז דכאו. הוא איבד כמעט את כל בני משפחתו והיום משימת חייו היא לספר על הדברים שהתרחשו שם. "אין כמו ניצול השואה שחווה את הדברים לבד על בשרו, ואף אחד לא יכול להעביר את המסר כמו שאנחנו יכולים להעביר אותו", הסביר.

אורי רוצה להשמיע את הסיפור שלו בעיקר לדור הבא, עכשיו כשעוד נותר לו כוח. אלא שבתי הספר בוחרים לעסוק בנושא כמעט רק בימי הזיכרון הרשמיים. "יותר גופים מבקשים שאגיע דווקא ביום השואה, אך אני לא יכול להגיע ליותר משני מקומות ביום הזה. כשאני אומר שאני כבר תפוס - הם הולכים. פעמים רבות אני מציע שאגיע כמה ימים לפני יום השואה, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא".

כך קורה שניצולי השואה שהולכים ומתמעטים רוצים לשתף ולספר אבל ברוב ימי השנה יושבים באפס מעשה. "ההזמנות מגיעות בכדי להופיע ביום הזיכרון, לא באמצע השנה, והנושאים האלה צריכים להיות מדוברים בכל יום", טענה ניצולת השואה יונה לקס.

"אסור שהנושא ירד מסדר היום", לקס (חדשות 2)

משרד החינוך לא מתווך

התכנית החדשה של משרד החינוך מחייבת לראשונה ללמד על השואה כבר מגיל הגן, ולא רק מכיתה י"א. אך הפגישות עם ניצולי השואה הן בגדר המלצה בלבד ומשרד החינוך לא לקח על עצמו את מלאכת השידוך בין הניצולים לבתי הספר. היחידים שנפגשים עם ניצולים באופן מוסדר הם התלמידים היוצאים למסעות בפולין. "יש רשימה ארוכים של ניצולים שמוכנים להיכנס לבתי ספר באופן קבוע. הדבר קורא לעתים מאוד רחוקות ואני חושבת שהוא צריך להיות באופן מסודר", הסבירה קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים לניצולי השואה.

לא מעט רשויות מקומיות ובתי ספר מרימים את הכפפה בעצמם ומפגישים בין התלמידים והניצולים באופן קבוע. בבת ים לדוגמה, מגיעים התלמידים לבית הניצולים, מלמדים שימושי מחשב ויוצרים איתם קשר אישי. אלא שמדובר רק ביוזמות מקומיות שתלויות בחשיבות שמיחסות לנושא הנפשות הפועלות.

כך למעשה הזמן הולך ואוזל ומדינת ישראל עדיין לא מצאה לנכון לדאוג לכך שכל תלמיד ישמע מגוף ראשון עדות שתואמת לגילו כפי שקורה בחלק ממדינות אירופה. אם הנושא לא יטופל כבר בימים אלו, התלמידים שבבתי הספר ילמדו ברובם על האסון הנורא שקרה לעם היהודי מהספרים או באמצעות העדויות המוקלטות בלבד.