הישראלים שעוזרים לחולים פלסטינים

דווקא בעיצומו של גל הטרור, כשחומות השנאה בין ישראלים ופלסטינים גדלות מדי יום, יש כאלו שנותנים קצת תקווה: מאות ישראלים אוספים חולים פלסטינים מהגדה ומעזה לטיפול רפואי דחוף בישראל, עם המכוניות הפרטיות שלהם. הם מסיעים אותם מהמחסום ואחר כך מסייעים להם ולבני משפחותיהם בטיפולים הרחק מהבית

קר מאוד ב-7 בבוקר במחסום ברטעה שליד ואדי עארה. עבור מרבית המשתמשים בו, השער הזה הוא מפתח לחיים של כבוד, אבל יש גם מי שבשבילו השער הזה הוא פשוט תנאי לחיים. "כל שבוע, פעמיים-שלוש, אני לוקח את הבת שלי לבית החולים שיבא, אני לוקח אותה לשערי צדק, אני לוקח אותה כל יום שבת לאום אל-פחם, שתקבל פיזיותרפיה", אמר לחדשות 2 אמג'ד סאמר, אביה של מארי בת ה-9, משותקת כמעט בכל גופה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

כשסאמר עובר את הגבול, מחכים לו בצד השני מלאכי המחסום: אלומה גורן ויובל רוט. היא קפטן נבחרת ישראל בכדורסל נשים בעבר, הוא יוזם הפעילות ההתנדבותית. הם אלו המסיעים אותו ואת מארי לבתי החולים.

"בנסיעות מדברים על הכל חוץ מפוליטיקה", אמרה גורן. "על הילדים, על החיים, על המשפחות. אנחנו באמת עוזרים אחד לשני. אמג'ד יודע עליי דברים שהאחים שלי לא יודעים". סאמר חיזק את דבריה והוסיף: "אנחנו לא חברים, אנחנו אחים".

"אנחנו לא חברים, אנחנו אחים" (חדשות 2)

"יש מקום לעורר זיק תקווה"

באותה השעה בדיוק, מרחק של 140 קילומטרים משם, אם ובתה מגיעות ממחנה הפליטים נוסייראת שבמרכז הרצועה. הן חוצות את מחסום ארז בדרכן לבית החולים רמב"ם לטיפולים אונקולוגיים. למעבר מגיע בהתנדבות עו"ד ערן שנדר, לשעבר פרקליט המדינה.

"יש שתי סיבות עיקריות לעשות את זה", הסביר שנדר. "האחת - אני חושב שיש השטחה מאוד גדולה של השיח ערבים-יהודים, ובתוך ההשטחה הזאת אם אפשר להכניס רסיס של טיפה של אנושיות, כי אלה מקרים אנושיים. אני חושב שמכל האוכלוסיות המוחלשות, אלו המוחלשים ביותר, ואם יש מקום לעורר זיק תקווה, אז את הרסיס הזה אפשר לזרוע גם כאן".

שנדר וגורן הם רק שניים מתוך 400 מתנדבים, פעילים בעמותת "בדרך להחלמה". הם מגיעים למחסומים, מעבירים חולים פלסטינים לבתי חולים בישראל ובערב הם גם מחזירים אותם הביתה.

"ההיכרות בין האנשים תביא לשינוי"

אם המתנדבים לא יעשו זאת - הרי תחבורה ציבורית לא קיימת, ומשעברו את המחסום החולים האלו, לרוב חסרי אמצעים, ייאלצו להשתמש במוניות, לעתים עשרות קילומטרים ויותר, לפעמים כמה פעמים בשבוע.

"אני לא רוצה להכיר את עזה רק דרך הטלוויזיה ורק דרך הטילים שאנחנו שולחים והם שולחים", אמרה אושרת רוזנטל מניצנים. "אני גרה באזור שספג וסופג כל הזמן, ואני מאמינה שההיכרות בין האנשים תביא לשינוי. שואלים אותי אם אני באמת מאמינה שזה יכול להיות, אני אומרת שבטח כי אני רואה אותם ופוגשת אותם".

"המפגש האינטימי הזה שנוצר בהסעות, אני קורא לזה אפשרות לעשות שלום קטן של שעה", סיכם יובל רוט, מנכ"ל העמותה. "השלום הקטן הזה מהדהד אחרי שהוא יוצא מהאוטו, ואני יכול להגיד בוודאות שזה מקרין בצד השני".