קשישים כלואים בבתיהם: "רוצה לראות את הים, כבר שכחתי איך הולכים ברחוב"

מאות קשישים בישראל לא יוצאים מבתיהם חודשים ואפילו שנים. "אפילו לשירותים אני לא הולכת", מספרת קלרה שמרותקת למיטתה. "אני כבר מתבייש לבקש עזרה", אומר עמרם שצמוד לרדיו. דב שמרותק לכיסא גלגלים מיואש

"אני יושב כל הזמן בבית ורק מסתכל מהחלון, כבר שכחתי איך הולכים ברחוב" - כך סיפר בעצב עמרם (82), תושב חדרה, שבמשך שנים לא יצא מביתו בשל בעיות רפואיות שמהן הוא סובל. "אני רוצה להסתכל על הים מקרוב שוב, פעם גרתי ליד הים. מזמן לא ראיתי את הים ואיך נראה הצבע שלו", הוסיף הקשיש.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

אתמול צוין יום הקשיש. על פי נתוני הקרן לידידות, בישראל ישנם עוד מאות קשישים במצבו של עמרם, המרותקים לבתיהם במשך חודשים ואפילו שנים. בדרך כלל, אותם קשישים מתגוררים בבניינים בהם אין מעלית, ונדרשים בין ארבעה לחמישה אנשים שיכולו לסייע להוריד אותם במדרגות - עובדה שמאלצת אותם להישאר ספונים בביתם.

"אני קם בבוקר, שומע קצת רדיו וקצת טלוויזיה. אני יושב כל הזמן בבית", הסביר עמרם את מצבו. "אם לומר את האמת, אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי. אם תהיה עזרה, מי לא ירצה אותה בגיל הזה? אך זאת לא שאלה של בחירה אם אני רוצה או לא, השאלה היא אם אני יכול לקבל אותה. אני כבר מתבייש לבקש".

דב טשרנוק (84) מתגורר בירושלים אך אינו יכול לצאת מדירתו שנמצאת בקומה הרביעית, מאחר והוא מתנייד בכיסא גלגלים. במשך יותר מחצי שנה לא יצא טשרנוק את סף דלתו ונאלץ לבלות ימים ארוכים בדירתו הקטנה והצפופה. "נדרשים ארבעה אנשים להוציא אותי מהבית", ציין טשרנוק.

"מאזין כל היום לרדיו" (AP)

"אפילו לשירותים אני לא הולכת"

"אנשים עם כוונות טובות לא מבינים מה זה להוריד אדם בכיסא גלגלים במדרגות", הוסיף הקשיש מירושלים. "כבר קרה לי שכמעט עפתי כשהורידו אותי. הייתי רוצה אני אוהב לראות ילדים משחקים, אני אוהב ילדים, אבל זה לא הולך. אני מקבל את המציאות ומתייחס אל מה שאני יכול ולא יכול לעשות".

גם קלרה רצמן (78) משדרות, לא מצליחה לקום ממיטתה בשנים האחרונות. היא מסתייעת כמעט לחלוטין במטפלות המגיעות לביתה מטעם הביטוח הלאומי. "אני לא יכולה לזוז מהמיטה", היא אומרת. "אף אחד לא בא לבקר אותי חוץ מהמטפלות".

"במלחמה, כשהיה 'צבע אדום' הייתי רק בחדר. לא זזתי מהמקום בזמן האזעקות", סיפרה קלרה על מה שעברה במהלך מבצע "צוק איתן". "איך אני יכולה ללכת לממ"ד אם אני לא יכולה לזוז? אני מתביישת להגיד את זה, אבל אפילו לשירותים אני לא הולכת. החלום שלי הוא לחזור למועדון הקשישים בשדרות ולקום מהמיטה, אך שום דבר לא יעזור. אני מתביישת להגיד שזה המצב שלי".

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "מאחר ולא הועבר מסמך אישור סודיות על ידי מערכת חדשות ערוץ 2, איננו רשאים על פי חוק להתייחס למקרה המדובר בשל צנעת הפרט. עיריית ירושלים ומחלקת הרווחה והשירותים החברתיים שמות לנגד עיניהן בעדיפות גבוהה את הטיפול בקשישים ופועלות כל העת להגדלת סל השירותים המיועד לקשישים בקהילה".

מעיריית שדרות נמסר: "עיריית שדרות פועלת באופן הדוק ואינטנסיבי למען וותיקי העיר, לא רק מתוך האחריות המתבקשת, אלא בעיקר מתוך כבוד לאותה אוכלוסייה יקרה. לגופו של עניין, הגברת רצמן מטופלת באמצעות אגף הרווחה של העירייה, כמתחייב, אך מעבר לכך, דאגנו למעטפת סיוע משלימה רחבה מאוד. כך למשל, במשך שנים נהגה לפקוד את 'מרכז יום לקשיש'. במקביל, דאגנו להצמיד לה סטודנטית ממכללת ספיר, אשר ליוותה אותה במשך שנה שלמה".

עוד נמסר כי "לגברת רצמן צמודה מטפלת סיעודית דרך חוק ביטוח לאומי. בנוסף, היא קיבלה מלווה צמודה של עמותת 'עמך' (ניצולי שואה). סייענו לה גם באמצעות פרויקט 'עת לתת', בשיפוץ האמבטיה והתקנת מקלחון, בשל מצבה הבריאותי ומגבלותיה. לצד זאת, פעלנו כגורם מתווך בינה ובין שכן הגר מעליה, אשר סרב לתקן נזילה, אשר גרמה לה לנזקים בביתה (השכן תיקן את הנזילה) וכן הכנסנו אותה לפרויקט 'בכבוד ובידידות' (של הקרן לידידות), בו היא מקבלת באופן קבוע ארוחות חמות. בתקופת מבצע 'צוק איתן', דאגנו לערוך אצלה מספר ביקורי בית, על מנת לבדוק את מצבה. נציין כי הגברת רצמן גרה בבית פרטי והנכד שלה יישן בביתה רוב הזמן".

למערך המתנדבים של הקרן לידידות:
02-6461400
Gilad.Hadas@ifcj.org.il‎