למרות הכל: הסטודנטים שעברו לגור בדרום

בצל מבצע "צוק איתן" בעזה, כשמאות משפחות עוזבות את אזור הדרום ועוטף עזה בייחוד, החליטו כמה צעירים לעשות את הדרך ההפוכה ולעבור ליישובים מוכי הקסאמים. "כשמגיעים לכאן מגלים גיבורים אמיתיים", הם מספרים

מצטרפים ליוזמה (חדשות 2)

כבר שלושה שבועות שנדב צברי, לוחם חי"ר, נמצא בעזה - מרחק חמש דקות בלבד מביתו. אלא שרק אתמול הוא ישן בפעם הראשונה על המצעים הנקיים שהשאיר ולא בשק שינה מאובק, לפני ששוב לבש את מדי החאקי. לפני כשנה הוא החליט לעזוב את הבית שבו גדל במושב נחם השקט הסמוך לירושלים ולעבור לכפר הסטודנטים במושב יכיני, הנמצא קילומטרים בודדים מהרצועה ותחת איום רקטות מתמשך. הסיבה: רצון לקחת חלק בפרויקט חיזוק ההתיישבות והמעורבות של צעירים בנגב ובגליל.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

"לשמוע מרחוק על הדרום מופגז זה דבר אחד, אבל כשמגיעים לכאן ולוקחים חלק בעשייה מגלים גיבורים", אומר נדב בהתרגשות, "כשאנשים סביבך גיבורים זה גורם לך לגלם את הגיבור שבך".

למרות שמדובר בקו עימות, לא חשש נדב מהצעד, שגרר תהיות מצד כמה ממכריו. "זו דרך החיים, שלי ושל משפחתי", הוא מסביר בחיוך. "אנחנו ארבעה אחים וכולנו עברנו לאזור שדרות בשנים האחרונות, כך שאנחנו רגילים כבר לעניין הקסאמים".

נדב צברי (חדשות 2)

לפני יותר מעשור הוקמה עמותת איילים על ידי חבורת יוצאי צבא, והיא מפעילה כיום כ-20 כפרי סטודנטים שבהם מתגוררים כ-1,000 סטודנטים ו-17 גרעיני התיישבות. "תפקיד העמותה הוא להחיות דגם ישראלי של ההתיישבות, המונע על ידי צעירים, תוך יצירת אקלים ערכי וחידוש רעיון הציונות, בדגם המתאים למאה ה-21. זאת דרך חינוך לערכי ציונות, יזמות צעירה באזורים מועדפים, וטיפוח ערכים כגון: חיבור בין אדם לאדמה, ובין האדם לחברה", מסבירים מנהליה.

"היופי בכפר איילים הוא שמגיעים מכל הסוגים שנדבקו בקטע של הדרום", ממשיך נדב, שאמור להתחיל בשנה הבאה לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. "אלה חבר'ה שיש להם רצון לבוא ולתת. הכול מתגמד לעומת מה שעושים כאן, להתנדב, להפעיל ילדים קטנים בזמן מצוקה, להקים חמ"ל, זה כיף וזה מספק".

בשירות המילואים (חדשות 2)

כמו נדב, גם תמר מירושלים, מאמינה שדווקא זו העת לחזק את הדרום המותקף. בעוד כחודשיים היא אמורה להיכנס לדירה בכפר הסטודנטים וכבר מחכה בקוצר רוח לקחת חלק בפרויקט החברתי. "כבר הרבה זמן שאני רוצה לעבור לנגב וזאת הזדמנות בשבילי", מספרת תמר, "דווקא בתקופה הזאת נראה לי חשוב לגור במקום. אני מקווה שדברים ייראו אחרת בהמשך אבל אני לא חושבת שזה צריך למנוע מאיתנו לגור היכן שאנו רוצים".

מי שיכולים לספר לה על החוויות ולספק כמה תובנות ועצות הם רון ובת אל לנגי. לפני שלוש שנים הכירו השניים במסגרה פעילות העמותה ומאז הם בני זוג. לדירה במושב הם כבר מזמן קוראים "בית" וממש לא חושבים על עזיבה, למרות המצב הביטחוני. "אנחנו לא משוגעים", הם מבקשים להדגיש.

"הימים האחרונים אמנם קצת יותר מדאיגים, אבל אנחנו לא רואים את עצמנו במקום אחר", אומר רון ומוסיף: "התחושה היא שזאת המדינה שלנו וכל חלק הוא חשוב. זה מקום מצוין להבין את זה שאם בחרת לעצמך בית, חברים ושכנים אז אתה לא הולך גם כשהקרוואן שלך רועד - והוא באמת רועד הרבה יותר בתקופה האחרונה".