איך ניתן לטפל בבריחת המוחות מהאקדמיה הישראלית?

סוגיית בריחת המוחות של החוקרים לחו"ל ממשיכה להטריד את מערכת ההשכלה הגבוהה. זכייתו של פרופ' אריה ורשל בפרס נובל בכימיה, לאחר שעבר לחקור בארה"ב, הציפה מחדש את הסוגייה. מדוע החוקרים עוברים לחו"ל, וכיצד ניתן למנוע זאת? פרופ' דניאל הרשקוביץ, נשיא אוניברסיטת בר אילן, משיב על השאלה היומית

"צריך להוסיף תקנים ותקציבים" (חדשות 2)

זכייתו של פרופ' אריה ורשל בפרס נובל לכימיה עוררה מחדש את הדיון על "בריחת המוחות" - מרצים וחוקרים ישראלים שעוברים לאוניברסיטאות וגופי מחקר בחו"ל, ונשארים שם שנים רבות. ורשל אמנם נולד בישראל וסיים את תאריו הראשונים בארץ, אך לפני כ-40 שנה התקשה במציאת תקן פנוי ולכן עבר לארה"ב, שם המשיך את מחקרו פורץ הדרך. גם עמיתו מייקל לויט למד ולימד במכון ויצמן, ואף נישא לישראלית, בטרם עבר לארצות הברית.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

אז עד כמה חמורה למעשה תופעת בריחת המוחות? וכיצד נערכים לטפל בה? האם מערכת ההשכלה הגבוהה, השקועה בחובות וגרעונות, יכולה להתמודד עם הבעיה? פנינו לפרופ' דניאל הרשקוביץ, נשיא אוניברסיטת בר אילן ששימש בעבר כשר המדע והטכנולוגיה, על מנת לרדת לעומק הנושא.

האם לדעתך ההישג של ורשל אתמול מעיד על הנזק המתמשך של בריחת המוחות?

בהחלט אי אפשר להכליל מהמקרה היחיד הזה. מעבר לכך, הזכייה עצמה היא תעודת כבוד לאקדמיה הישראלית - הזרעים לפרויקט נזרעו בארץ, במכון ויצמן ברחובות, והמשיכו להתפתח לחו"ל. מדובר באנשים שלמדו וחקרו גם כאן, ועל כן הפרס שהוענק לורשל ולויט הוא תוצאה של עבודה שנעשתה גם פה.

עם זאת, המקרה הזה מציף את בעיית בריחת המוחות - בעיה קשה שיש לה אלמנטים אובייקטיביים וסובייקטיביים. הנושא הכספי משחק תפקיד רב, לצד ערכים כגון ציונות וקשרים עסקיים.

מהם ההבדלים הכספיים שמובילים לבריחת המוחות?  

יש מספר הבדלים - משרות ותקנים, שכר וכסף לתשתיות מחקר. מדובר בסכומים רבים - כדי לבנות מעבדה למדען חדש, למשל, צריך להשקיע מיליון-שני מיליון דולרים. כמו כן, המשכורות בארץ לא יכולות להשתוות למה שמשלמים לחוקרים בחו"ל, וכך גם לגבי קרנות ומענקי מחקר.  אפשר לדבר על ציונות, אבל זה לא מחפה על הכל. המצוקה בתקנים נובעת גם היא מכסף. אין מספיק תקנים כדי לקלוט את כל מי שראוי.

בעייה אובייקטיבית נוספת היא שארה"ב היא מרכז אקדמי וכלכלי מאוד משמעותי - מירב החוקרים ממוקמים שם, וכך גם לגבי כנסים ומפגשים. חוקר שנמצא שם מרגיש שהוא במרכז העניינים. חלק מהדברים לא ניתן לשנות, אבל חייבים להשקיע כמה שיותר, על מנת לסייע בהחזרת החוקרים לארץ ובהשארת הדורות הבאים. במקביל לכך, צריך לפתח את הצד הערכי-ציוני אצל החוקרים.

המערכת האקדמית ממליצה לרבים מחוקריה ללמוד וללמד בחו"ל לתקופה מסוימת. האם אין בכך סיכון שהם לא יחזרו?

איני מסכים עם הטיעון הזה, מסיבה פשוטה - יש תרומה חשובה מאוד לשיתופי הפעולה המדעיים. כשחקרתי ולימדתי בחו"ל, היה לכך משקל רב בהתפתחות הקריירה המדעית שלי. העולם הוא קטן, ובחו"ל יכולים לדוג את הטובים וליצור איתם קשר גם אם הם כאן . גם מי שלא יצא לדוקטורט או לפוסט-דוקטורט בחו"ל יכול לקבל הצעה. מדובר בהעשרת הידע באמצעות שיתופי פעולה - אנחנו לא יכולים להתנתק מהעולם.

"ההישג של ורשל הוא תעודת כבוד" (יח"צ)

האם מערכת ההשכלה הגבוהה, שמצוייה בקשיים תקציביים, יכולה להילחם במשכורות היקרות בחו"ל?

לא נוכל להגיע לאותם סדרי גודל שמוצעים לחוקרים כוכבים שם. יש שינויים - עד לפני כמה שנים עוד נאבקנו בהשפעות של "העשור האבוד" (בין אמצע שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים) - עשור של קיצוצים וקשיים תקציביים רבים במערכת ההשכלה הגבוהה. מאז נערכו שינויים, גם בתקופתי כשר המדע, וניכרת מגמה חשובה של שינוי.

צריך להמשיך במאמצים להפנות משאבים, על מנת להביא לארץ מדענים מבריקים. צריך גם לחזק את הקשר בין המדענים לבין התעשייה עתירת הידע והחדשנות. בעבר יצרנו מאגר נתונים על ישראלים שנמצאים בחו"ל, ואנחנו יוצרים קשרים ביניהם לבין תעשיית הידע.

איך אפשר להשיג תקציבים לצורך כך?

צריך להיות מודעים למצב הגאו-פוליטי בארץ - תקציב רב מוקצה לאתגרים ביטחוניים, ויש מגבלות תקציביות. זה עניין של שיקול פוליטי בשאלה מהיכן להביא את הכסף, ואני לא חושב שאפשר להצביע בוודאות על מקור אחד לכסף בלי להיכנס לסוגיות פוליטיות.

בשנותיי בממשלה ראיתי שהמדינה לא מבזבזת כספים - כל ההשקעות הן חשובות. כמה שלא יוקצה למערכת ההשכלה הגבוהה, תמיד אפשר להקצות יותר, וצריך להקצות כמה שיותר כדי למערכת האקדמית להילחם בזה. צריך למצוא דרכים לגייס את התעשייה ועולם המסחר כדי לממן פרוייקטים מחקריים.

האם זה באמת כל כך נורא שמדענים בורחים?

מדינת ישראל משקיעה הרבה מאוד בהכשרת מדען - המספרים המקובלים הם השקעה של כמיליון דולר במדען, בלי לציין את התקציב למתקנים וציוד כגון מעבדות. כשאתה משקיע, אתה רוצה להנות כמה שיותר מפרי עמלו של החוקר בו השקעת. זה לא סוף העולם אם אדם מגיע להישגים בחו"ל - העולם כולו נהנה מהישגי ורשל ולויט. עם זאת, אתה מעוניין שהדברים יהיו פה, כי אתה מעוניין שזה גם ישמש השראה לנוער ולדורות הבאים. יש לפרס נובל השלכה קריטית במשיכה של נוער לתחום.

מערכת ההשכלה הגבוהה מאותגרת מכיוונים רבים - כל הנושא של השבת מדענים לארץ הוא בנפשם של המוסדות, שהשקיעו בהכשרה. לכן יש דרישה לשיתוף פעולה. לגבי הדור הבא של החוקרים, הפתרון הוא לא במניעת השתלבותם בחו"ל, אלא לקשור אותם אל המוסדות - למשל למצוא תקציבים שיאפשרו לעזור להם במימון נסיעתם בחו"ל, תמורת התחייבות שיחזרו. זה פתרון שקיים בחלק מהמקומות, אבל זה לא מספיק בשלב זה.