ערב ראש השנה: "אין לנו איך לעבור את החג"

למשפחות שמתמודדות עם מצוקה כלכלית כל השנה, תקופת החגים קשה במיוחד. משפחה ירושלמית עם 9 ילדים חולמת רק לגמור את החודש, משפחה מבני ברק נאלצת לגור באוהל לאחר שפלשו לדירתה, פעיל חברתי מאור יהודה מספר כי אי אפשר לחיות עם אי הצדק של המדינה, וגרושה מחולון מחכה כבר 5 שנים לדיור ציבורי ובינתיים גרה עם אמה

קשה - אבל בחגים אפילו יותר (חדשות 2)

גם בערב ראש השנה החדשה אלפי משפחות של ישראלים יהיו טרודות בבעיות היומיום הקשות: איך לשלם את החשבון הבא, איך לעמוד בנטל החובות. ערב החג, אנו מביאים את הסיפורים של כמה משפחות ישראליות שלא חושבות מה יהיה בשנה הבאה - אלא איך לגמור את החודש.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

א' חי מקצבת נכות בירושלים יחד עם רעייתו, העובדת במשרה חלקית במשקי בית, ותשעת ילדיהם. הם כורעים תחת נטל חובות של חשבונות המים, הגז והחשמל. "קשה לנו מאד להסתדר, אפילו ברמת המחיה", מספר א' לחדשות 2 באינטרנט, "אנחנו מנסים להצטמצם כמה שיותר ואיפה שאפשר". עמותות שונות מנסות לסייע למשפחה קשת היום, בהן גם עמותת חב"ד, אך העזרה שניתנת עדיין לא מספיקה להם למלא את צרכיהם: "רק היום קיבלנו חוב של 4,000 שקלים ואין לנו מה שנחשב כמותרות - לא טלפון ולא כבלים".

"הייתי שמח לעבוד אפילו במשרה חלקית, משהו שאוכל לספק את המשפחה שלי", מודה א', "החלום שלי הוא לגמור את החודש כמו שצריך כדי לתת לילדים שלי מה שהם צריכים". האווירה הקשה, מציינת רעייתו, פוגעת גם בחיי המשפחה. "אתה לא יודע מה יהיה המשך הדברים", היא מספרת בכאב, "מגיעים לפה הוצאה לפועל, חובות במכולת וכבר לא נעים להלוות ולהחזיר בחלקים".

כשיש 9 ילדים, הקיצוץ בקצבאות מורגש

במהלך השנה נאלצה המשפחה להתמודד גם עם הגזירות הכלכליות. "הקצבאות שקיצצו זה המון כסף שהלך לנו מהדברים החיוניים למשפחה", הם מספרים, אך מדגישים שלמרות הכל הם מנסים לשמור על אופטימיות גם נוכח המצב הקשה: "אנחנו נסתדר, בכל דרך אנחנו נסתדר וננסה לעזור אחד לשני כדי לעשות את זה".

גרים באוהל מתחת לביתם (חדשות 2)
כמה עשרות קילומטרים משם, מתגוררים בני משפחת בוריה מתחת לבניין בעיר במרכז הארץ. בבניין הם מחזיקים בדירה - אבל לא יכולים להיכנס אליה. הסיבה:משפחה אחרת, לה השכירו את הדירה בעבר, פשוט מסרבת להתפנות. בצר לה ובאין מקום אחר או מקור פרנסה חלופי, משפחת בוריה חיה כבר חודשים בסוכה מאולתרת.

"אנחנו עשר נפשות שחיות בסוכה מתחת לבית שלנו. זה פשוט בלתי אפשרי, אנחנו נעזרים בשכנים ובחנויות ברמה של אוכל, אין לנו תנור כאן ואני שואלת את עצמי מה נעשה בחגים המתקרבים", מספרת טובה, אם המשפחה. "ניסינו לעשות כל מה שאפשר, אבל לא חלמתי שניפול כך, הלוואי שתבוא עזרה". בינתיים מנסים בני המשפחה להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי ומקווים שיוכלו לשוב לביתם עוד לפני השנה החדשה: "אין לנו מזגן ואנחנו מתבשלים בחום וכל הגורמים אומרים לי שאני עוד אשאר כאן הרבה זמן".

"גם במשרה מלאה אי אפשר לשרוד"

לאותן תחושות קשות שותף גם קובי ברכה, בן 37 ואב לשישה ילדים. הוא פעיל בקבוצת ה"לא נחמדים", אלו שלא מוכנים להיכנע בפני המצב הכלכלי ומנסים לפעול נגד המדיניות הכלכלית, שלטענתם פוגעת בלב לבה של החברה הישראלית ובאוכלוסיות המוחלשות בפרט.

"עד לפני כמה שנים התעסקתי בתעשיית הטלוויזיה בתחום הלוגיסטיקה", מספר ברכה, "עד לפני כמה שנים הייתה לי את האפשרות לכלכל את המשפחה, ואני לא מדבר על מותרות. הייתה אפשרות לפחות לחיות ולהביא את האוכל הביתה. מה שקרה לנו בשנים האחרונות, המרדף אחרי המחיה פשוט הביא אותי למצב שבו אני בחוסר אונים, אני עובד, משתכר משכורת, משלם מסים, משלם ביטוח לאומי, אבל עדיין לא מצליח לחיות כמו בן אדם, לא מצליח לשלם שכירות, לא מצליח להביא אוכל הביתה".

הדאגה העיקרית של קובי היא ילדיו, שנאלצים להתמודד עם הדוחק: "לבנות שלי אין כרגע שום דבר לבית הספר, אין לי מאיפה להביא להן. גם את קצבת הילדים שהיינו אמורים לקבל החודש. אם קודם זה היה בסביבות 1470 שקל, עכשיו זה רק 700 שקל. אני לא יודע מה הם רוצים שאנשים יעשו, הכסף הזה שימש לדברים הכי בסיסיים, לאקמול לילדים, ללחם ולחמאה שיהיו במקרר, זה ברמה כזאת של לשרוד את היום".

"ילד במשפחה ענייה הוא לא צרה, הוא ברכה"

ברכה מתקשה להבין איך יכול להיות שהוא ממלא את חובותיו למדינה, אך עדיין יוקר המחיה לא מאפשר לו להתקיים בכבוד. "הילדים זה לא צרה. כל ילד שיגיע במדינת ישראל הוא מבורך, זו עזרה למדינה הזו וזה כוח למדינה", הוא אומר. אם לא הייתי משלם מס הכנסה או ביטוח לאומי או אם הייתי נטל על המדינה אז הייתי אומר שזה נכון, אבל אני כמו כולם, אני משלם בזמן. אז לכלכל את הילדים מהכסף שאני נותן למדינה הזו? אם לפני 5-6 שנים עוד היה אפשר, המשכורות שלנו נותרו אותו הדבר, אבל המחיה, המסים והארנונה הכפילו את עצמם".

עוד ועוד חובות (חדשות 2)
"כל יום שאני מתעורר בבוקר אני מרגיש שצריך לעשות פה משהו, אני לא ישן בשקט, פוגעים בנו בדברים הכי קשים שלנו, שזה הילדים שלנו. זה האוכל, המחיה של הילדים שלנו, אף אחד לא יעיז להוציא את האוכל מהפה של הילדים שלי, כי אני לא אשב בשקט. צריך לגרום למדינה להבין שיש פה מצוקה אמיתית, שיש פה אנשים שהבושה כבר נעלמה מהם. אנחנו כמה ימים לפני חג ואין לאנשים איך לעשות את החג".

האימא בדיור ציבורי - הבת ברשימת המתנה

גם מ', אם לארבעה בת 53, לא רואה את האור בקצה המנהרה. היא מתגוררת בדירת חדר וחצי של "עמידר" יחד עם בנה בן ה-24 ובתה בת 28, שהגיעה לאחר גירושים והביאה עמה את שלושת ילדיה. גם הבת, כמו רבים במצבה, ממתינה לדירת עמידר שתתפנה. עד אז השישה מנסים להסתדר בדירה של 29 מ"ר. מ' מתניידת בכיסא גלגלים ואינה יכולה לעבוד בשל מחלתה. לאחר שהתגוררה במשך שנה ושלושה חודשים באוהל, היא קיבלה סוף סוף את הדירה בה כעת היא מתגוררת. בשנה האחרונה עברה מ' שני אירועים מוחיים ומנסה לקיים את עצמה ואת משפחתה מקצבת הנכות אותה היא מקבלת בסך 2,868 שקלים.

"המצב שאני נמצאת בו הוא מאוד קשה מכל הבחינות", מדגישה מ'. "גרתי שנה ושלושה חודשים באוהל בקריית שרת, שם עברתי גם התקף לב. אני ובתי עם שלושה ילדים וגם היא מועמדת לדירה כבר חמש שנים וחצי ועדיין לא קיבלה שום דבר. אני מאוד מקווה שהגורמים שאמורים לשמוע את הסיפור הזה ואת המצוקה שלנו, ישמעו. אין למי לפנות. לאן שאתה פונה אין להם תקציבים, הם לא יכולים לעזור. גם למשל משרד הבריאות, כיסא גלגלים ממונע הם לא מאשרים לי. וגם אוטו, רציתי במשך שלוש שנים ובסוף לא נתנו לי. אני מאוד מאוכזבת. אני הגעתי למצבים כאלה שלא היה לי כסף לקנות לא את האינסולין שלי ולא את התרופות. עם הקצבה של 2,869 שקל בחודש אני לא מסתדרת בכלל".