המאבק של ניצולי השואה: ניצחו את הנאצים, נכנעים לחשבונות

דב זוכר איך מנגלה הפריד אותו מאמו ושלח אותה לתאי הגזים, רעיה סובלת מאלצהיימר אבל לא שוכחת איך רצחו את הוריה ואחיה מול עיניה, ורבקה עדיין כואבת את יחס האנטישמים שזרקו אותה מביתה והעלו אותה לרכבת משא דחוסה. כמו ניצולי שואה רבים הם שרדו את הנורא מכול ומתקשים לחיות בכבוד: "מחכים שנמות. רק מבטיחים דברים"

נזקקים לסיוע (חיים ריבלין)

הם הצליחו לחמוק מהמוות, שרדו רעב, קור ומחלות ואיבדו את יקיריהם. 70 שנה חלפו מאז הניצחון שלהם על הנאצים, אבל ניצולי שואה רבים, שחוו את הנורא מכול, מתקשים עדיין להתקיים בכבוד ונזקקים לסיוע ולתרומות.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

"לא נשארנו הרבה ניצולים, ומחכים שנמות", אומר בכאב דב יעקבוביץ, בן ה-87 שגר בדיור ציבורי בדרום תל אביב, בתנאים ירודים ובסביבה קשה. כשהיה נער נשלח דב יחד עם כל משפחתו לאושוויץ. רק הוא ושתי אחיותיו הגדולות הצליחו לשרוד.

"ירדנו מהרכבת ועמדנו לפני מנגלה ואחד הפולנים שהוריד אנשים מהרכבת אמר לי 'תתרחק מאימא שלך'. הקשבתי למה שהוא אמר והתרחקתי מאמי, גם היא אמרה לי להקשיב לאותו פולני. אני היית בטוח שנתראה מאוחר יותר", הוא משחזר.

"הלכתי לפני מנגלה, ראיתי אותו עומד אחד עם מדים נקיים ועם מקל ביד ואומר לאנשים ימינה-שמאלה, כמו פרות. אימא שלי הלכה קצת מלפני עם אחותי בת ה-10 ועם האחיות התאומות שלי בנות ה-6 והסתכלה אחורה לעברי אז צעקתי אליה ואז קיבלתי מכות וצעקות יהודי מלוכלך. אמי ואחיותיי נשלחו ישירות לתאי הגזים".

"כל הזמן מבטיחים לנו דברים"

"תתרחק מאמא שלך". אושוויץ (רויטרס)

דבנלקח לבלוק של הילדים, אך ברח לאזור המבוגרים והצליח לשרוד. בשלב מסוים הועבר לבית חרושת לדלק: "היינו 5,000 איש. האמריקנים הפציצו כל הזמן ואנחנו היינו מנקים את ההריסות. הם מפציצים ואנחנו מנקים. לאחר מכן הייתי חלק מקבוצת אנשים שתפקידה להוציא את הפצצות מהאדמה, הוצאנו אותן עם שרשרת ועם פרה, אני הייתי הכי קטן אז הייתי צריך לרדת למטה ולהוציא את הפתילייה של הפצצה שלא תתפוצץ. לפחות היה לנו ירקות לאכול לפחות בתקופה הזו, זה קצת נתן לנו חיים".

כאשר כוחות הצבא אדום התקרבו לבוכנוולד, הועבר לטרזנשטט, שם שוחרר על ידי הצבא האדום. בתום המלחמה דב שב לעיירה בה גדל ושם גם פגש באחיותיו. אחת מהאחיות נפטרה לפני שנה והשנייה היום בת 93 ונמצאת בבית אבות.

ישראל, מדגיש דב, זה מקום הכי טוב בעולם לגור בו, אבל הטיפול לדבריו של המדינה בניצולי השואה לא מספיק. "כל הזמן מבטיחים לנו דברים, מבטיחים מיליארד שקל, אבל הכול הבטחות שווא. הר של הבטחות אבל אני לא ראיתי פרוטה מזה. אני 90% עיוור וגר כיום בבית אבות של העירייה, לא חי בדירה משלי. הכי אני רוצה שיתנו לי בריאות - אבל את זה קשה לקבל".

"ביקשתי מאלוהים - תן לי לעבור את זה כדי שאוכל לספר לעולם מה קרה"

רעיה ריבה רוזנצוויג בת ה-81 גרה כיום בדירה ישנה בחולון. אין לה ילדים, והיא נעזרת בסיוע צמוד של עובדת זרה החיה איתה בדירה.

היא סובלת מסימנים מקדימים של האלצהיימר, אבל עדיין זוכרת מצוין איך ב-1941 נכנסו הנאצים לעיר מגוריה לוצק, כלאו את כל היהודים בגטו, ורצחו את הוריה ואת אחיה מול עיניה.

"הנאצים החלו להרוג גברים צעירים ואחר כך ילדים. בגטו היינו 20 איש בחדר אחד, היה נורא צפוף ולא היה מקום. לקראת סוף שנת 42' החלו לחסל את הגטו ולקחו את כל יהודי לוצק, כ-18,000 אלף יהודים, לקבר אחים ורצחו את כולם. אני היית עדה לזוועה, איך רוצחים את הוריי ואת אחיי, הייתי רק בת 7 ועוד לא התחלתי ללמוד בבית הספר.

"אני אפילו לא זוכרת איך ברחתי, אני חושבת שפשוט יצאתי מהשורה שבה כולם עמדו מעל הקבר הראשי כשהנאצים התחילו להרוג את כולם, פשוט איבדתי את ההכרה ולא שמו לב אליי", היא מספרת.

"אחרי שהצלחתי לברוח הגעתי לאיזה בית וביקשתי שיתנו לי קצת לאכול, אמרתי שאני רעבה. הם האכילו אותי ונתנו לי מקום לישון, הייתי אצלם חצי שנה, הם החביאו אותי במרתף בתנאים הכי גרועים אבל בלילה היו מוציאים אותי קצת החוצה ונותנים לי לאכול. אחרי זה המצב החמיר והם מאוד חששו לחייהם ואמרו לי ללכת. במשך השנתיים הבאות נמלטתי ממקום למקום.

"באחד הכפרים, ראיתי הרבה ילדים ואמרתי גם אני אגש לראות למה הם פה, והתברר לי שבכנסייה המקומית חילקו אוכל לילדים אבל לא היה לי קערה לקחת בה את המרק, אז האיש בכנסיה אמר לי ללכת למחנה גרמני הסמוך ולקחת אחת מהקופסאות שזרוקות מחוץ לגדר. שתיתי את המרק ובאותו רגע היה לי חם ונעים. הם הסכימו לקחת אותי לכנסיה לכמה ימים ואז הייתי צריכה לעזוב.

"כל הזמן ביקשתי מאלוהים תן לי לעבור את זה שאני אוכל לספר לעולם מה קרה, הייתי בטוחה שלא יישאר בעולם אף יהודי ורציתי לחיות בשביל לספר מה עשו לנו. התחבאתי ביערות והייתי מגיעה לכל מיני כפרים. בלילה הייתי מתגנבת כדי להשיג מזון, עד כמה שהצלחתי. בקיץ היה הרבה יותר קל אך בחורף זה היה בלתי נסבל, הייתי מתחבאת בתוך ערימות קש בשביל להתחמם".

היא הייתה עוברת בין בורות הקירור באדמה שבכפרים, וגונבת מזון. "היה כפר אחד כבר לקראת סוף המלחמה, שבו היו שמים בבור כרוב חמוץ ותפוחי אדמה וגם כדי חלב וכל פעם הייתי גונבת כד חלב אחד, רק חלב. בעל הבית אמר יום אחד לאשתו שהוא חייב לתפוס את הגנב, הוא המתין ליד הבור שני לילות ברציפות ובסוף תפס אותי. הייתי לבושה סמרטוטים, מסריחה, עם כינים, כולי עם פצעים ואיך שנכנסתי שוב הוא תפס אותי ביד ואמר 'עכשיו בואי איתי'. הוא אמר לאשתו 'בואי תראי, מצאתי את הגנב. בואי תראי מי גנב אצלנו'. הם דיברו בינם ואמרו אחד לשני היא בטח לא נורמלית. הם החליטו לתת לי לאכול ושמו קש במטבח ואמרו לי ללכת לישון.

"אולי הכול היה חלום רע"

"אולי זה היה חלום רע". ניצולי שואה (רויטרס)

"אכלתי המון. אני לא יודעת איפה הכול נכנס, חשבתי שהם בטח יודעים שאני יהודייה ורוצים שאני אלך לישון ואז או שיהרגו אותי או שיביאו את הגרמנים, ולכן התכוונתי לחכות עד שהם ילכו לישון ואז אני אברח, אך לא הספקתי לשים את הראש על הקש ונרדמתי. כשהתעוררתי זה היה כבר אחרי יומיים, הייתי עם חום גבוה ועם דיזנטריה ותחת ההשפעה של החום סיפרתי להם הכול, מה קרה להורים, מאיפה אני, הכל.

"המשפחה הזו גרה קרוב לעיר חלם, והם לקחו אותי אחרי שהבראתי לארגון של ניצולים בחלם. כשהתחילו לעלות לישראל, פחדתי כי חשבתי שאולי לא הרגו את ההורים, אולי זה היה הכל חלום רע.

"כשהייתי בארגון של הניצולים הגיע לשם חייל פולני עם מדים שנראו כמו של גרמני ואני התחלתי לברוח, אחר כך גיליתי שהוא היה שכן שלנו בלוצק. הוא אמר לי שהוא נוסע חזרה לבדוק אם מישהו נשאר אז ביקשתי שהוא ילך להגיד להורים שלי שאני בחיים ושיבואו לקחת אותי, אחרי שבועיים הוא חזר ואמר שהוא מצא את האחות הגדולה שלי ששרדה, היא הייתה גדולה ממני בשש שנים.

היא עלתה לארץ בשנות ה-50 והתקשתה להתאקלם: "כשבאתי לכאן לא היה לי פיצויים, הייתי תקופה בקיבוץ ולא היה לי טוב שם. מה שעברתי השפיע מאוד על הבריאות שלי, לא היה לי סבלנות לשום דבר, הייתי תמיד כועסת, בוכה בלילות. לא הלכתי לקבל טיפול, לאף אחד לא סיפרתי מה שקרה. בגלל שעליתי לארץ יחסית מאוחר המדינה לא רצתה להכיר בי וזה כואב לי מאוד. חייתי בצמצום אבל אף אחד לא ידע, אחותי עזרה לי קצת אבל גם היא עבדה מאוד קשה".

היום היא מקבלת קצבת ביטוח לאומי, אך לא זכאית להכנסת הכנסה כיוון שחסרים לה אחוזים בודדים. "סידרו לי מגרמניה גם סעיף סיוע שאני מקבלת היום, בגלל שאני לא יכולה להיות לבד, אז יש אצלי עובדת 24 שעות. הביאו לי גם תנור להתחמם ואוכל יש לי תודה לאלוהים, יש לי הנחה על ארנונה והנחה על מים, אבל לא על חשמל".

"ניצולים רבים הופכים לסיעודיים, בודדים וחולים ככל שהם מזקנים, ורבים חווים מצוקה יוצאת דופן או מתמודדים עם בעיות מורכבות. זאת ההזדמנות האחרונה שלנו לסייע להם, עלינו לאמץ את הניצולים שעדיין חיים בקרבנו ולהקל עליהם ככל הניתן", אומר רוני קלינסקי, מנכ"ל הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל.

לדבריו, זה הזמן להרחיב את התכנית הלאומית למיצוי זכויות. "תכנית שתהיה רציפה ומקצועית וכזו שתיקח בחשבון את מכלול ההיבטים - הכלכליים, החברתיים, הבריאותיים והפסיכולוגים. יתר על כן, גם עלינו כחברה להתגייס לנושא ולהקים מערך רחב של התנדבות בקרב הניצולים, דבר שיכול לעיתים לשמש עבורם 'גלגל הצלה' שימנע מהם לשקוע בצרותיהם", הוא מוסיף.

"אוהבת את המדינה. חוששת לעתידה" (רויטרס)

"חסרה לי עוד עזרה אבל אני לא מתלוננת"

רבקה הייתה בת ילדה 8 בעיר יאסי שברומניה כשהאנטישמיות הגיעה לשיאים חדשים: "המשטרה הרומנית יחד עם תושבים אנטישמיים וגרמנים החלו נכנסים לבתים, בוזזים וזורקים את היהודים לרחובות. אותי, את אחותי ואת אמא שלי ריכזו עם עוד יהודים והעלנו אותנו לרכבת משא שהייתה מיועדת לבקר. אבא שלי נשאר ביאסי לעבוד בפרך בשביל הגרמנים. אני זוכרת שהיינו דחוסים ורעבים ברכבת, בסוף לאחר מסע ארוך, הגענו יחד למחנה מוגילב שעל הגבול עם רוסיה".

לאחר מכן נשלחה המשפחה לטרזנשטט, שם נפטרה אמה מהרעב, המחלות והתשישות. "נשארנו אני ואחותי הגדולה וניסינו לשרוד לבד יחד עם אנשים שעזרו לנו. אחרי כשנה הצבא הרוסי הגיע ושחרר את המחנה. אנחנו היינו חסרי כל. לא ידענו לאן לפנות. היינו רעבות ובלי בגדים", היא נזכרת.

יומיים לאחר מכן הגיעו האמריקנים. "למרות התקווה שבשחרור, הם נאלצו להפריד ביני ולבין אחותי. אותי שלחו חזרה ליאסי, שם נכנסתי לבית יתומים בו נזירות טיפלו בי. והיא, שהייתה כבר מספיק גדולה, הגיעה למחנה מעצר בקפריסין בדרך לארץ ישראל".

ב-1952 עלתה לארץ. "הצלחתי למצוא עבודה בתור עוזרת סנדלר וגם מצאתי את אחותי. לא היה לנו הרבה בזמנו, גם הייתה תקופת צנע, אבל כולם עזרו אחד לשני", מדגישה רבקה.

עד 2005 עבדה קשה ללא הפסקה. כעת היא גרה בדירה שכורה קטנה בפתח תקווה ומשלמת עליה 2300 שקלים. בעלי מת לאחר מחלת אלצהיימר, נאלצתי להפסיק לעבוד בכדי לטפל בו. היום אני בודדה וכבר לא בריאה בגופי. עברתי ניתוח לב בקיץ. קשה לי להתנייד ולדאוג לעצמי במטלות היום יום", היא משתפת.

מהמדינה היא מקבלת קצבה של 3,000 שקלים. "זה לא מספיק למחיה לאישה בגילי ובבריאותי, אבל עמותות ואנשים טובים עוזרים לי. אני מקבלת עזרה מפרויקט סיוע לחיים של ארגון לתת. מביאים לי ארגז עם מצרכי מזון מידי פעם ומידי שבוע מגיע בחור צעיר מהעמותה ועוזר לי לטפל במה שצריך.

"התכנית מעניקה חבילת סיוע הוליסטית, הנוגעת בכל תחומי החיים, בדגש מיוחד על התאמת והנגשת הסיוע עד לבית הניצול. תמהיל זה של סיוע, מקל על חייהם של הניצולים הסובלים ממחסור, בדידות וחולי וחווים רגשות של ייאוש וחוסר אונים", מספרים בלתת.

"חסרה לי עוד עזרה אבל אני לא מתלוננת. עברנו יותר וקשה לי לומר על המדינה שאני אוהבת כל כך מילה רעה. אני רק חוששת ודואגת מהעתיד של המדינה. אני כבר חיה בעבר אבל לא יודעת מה יהיה על העתיד של המדינה הזו", מסכמת רבקה.