צפו: עולמם של האנשים השקופים

עד כמה אתם, במצבכם הכלכלי, רחוקים ממצב של קיבוץ נדבות? האנשים שמדי יום נאלצים להיעזר בחסדיהם של העוברים ושבים ברחובות ברחבי הארץ פותחים את לב ומספרים על האופן שבו הגיעו למצב בו הם נזקקים לנדבות. צפו כיצד האנשים הללו הגיעו לרחוב שלכם

אנחנו לא מסתכלים עליהם יותר מדי. אנחנו עוברים לידם כמה שיותר מהר, מקסימום זורקים שקל או שניים וממשיכים בדרכנו, לא חושבים על איך ולמה הגיעו האנשים שגרים ברחוב למצב בו הם נמצאים. יצאנו לרחוב, ונעצרנו. שאלנו איך אנשים הגיעו לאן שהגיעו, והמסקנה שלנו מהסיבוב בלילות הוא שהדרך מהבית לרחוב קצרה יותר ממה שחושבים.

"זה מלחיץ, מפחיד, ים של רגשות עפים בך. אם זה מבחינת כבוד או מבחינת אגו אתה חושב עד כמה זה יכתים אותך בעתיד - אם בעתיד כשתמצא עבודה כן יזכרו שקיבצת נדבות", מספר מור בכר, מקבץ נדבות מתל אביב. "זה משהו רע, זה משהו שלילי, אבל זה אני וזה הפנים שלי וזה האורח חיים שלי עם הטראומות ועם הקשרים ששרפתי והרסתי. פה אני מנסה לתקן".

כילד עזב מור את הבית. הוא התרחק מהמשפחה החרדית, התגלגל בהוסטלים וסחר בסמים. הקעקורים על הידיים שרידים של דרגות בעולם התחתון. "משם התגלגלתי והסתובבתי בין אילת וגם ייצרתי לי שם וגם הפעלתי אנשים. אבל אני לא רוצה להיות חלק מהעולם הזה". יש לו רק שתי שקיות נילון. שאר החפצים נמצאים במחסן אצל חברים, אבל לא נראה לו שייקח את הרכוש שלו אי פעם. המחסור הפך אצלו לאידיאולוגיה. לחופש חדש. לתיקון. האיש בתהליך.

"אני נהנה מזה שאין לי"

"זה שרואים אותי מקבץ נדבות - זה סוג של עבודה שאני עושה עם עצמי. אז הפנים המלוכלכות - זה אחרת. זה כבר לא מור בכר שעושה בעיות - אלא מור בכר שעושה שינוי. "אני פציפסט פרגמטי. קבצן זה נחשב להעלבה אז אני אומר שאני פציפיסט שמקבץ נדבות. זה נשמע טוב כאילו נסעת לתאילנד עם איזה דפק וזה נשמע סבבה. אין לי. אבל אני נהנה מזה שאין לי".

יבגני ביסטריצקי נולד באוקראינה ב-1938. הוא יושב ברחוב, בגיל 75, עם טלאי צהוב עליו. הוא נושא עליו תיק תמונות, שסביר להניח שאיש לא יודע מה יש בתוכו - תמונות מהטבח בבאבי יאר, אז עמד ב-1941, ילד בן 4, עם סבתא שלו ועוד טור ארוך של יהודים מול מכונות הירייה של הגרמנים. רגע לפני שפגעו בו הכדורים סבתא זרקה אותו לתוך קבר ההמונים, בו נרצחו למעלה מ-30 אלף יהודים.

"הגרמנים חשבו שהם הרגו את כולם, אדמה נכנסה לי לפה ולאזניים ולא יכלתי לצעוק. בלילה זרקורים האירו את ערימת הגופות. בלילה אישה שגרה בסמוך שמעה בכי של ילד, היא התקרבה וראתה בין הגופות ילד חי", מספר יבגני. לפני שעלה לישראל הוא עבד במכון מדעי, ועסק באופטיקה. בארץ עבד במפעל באריאל עם דירה ושילומים מגרמניה.

קודם לקחו לי מס, אז תבעו אותי, ואז נפלתי להירואין

"לקחתי הלוואה כדי לעזור לבת שלי שנסעה לגרמניה ללמוד, היא התקשרה ואמרה שהיא צריכה כסף לחתונה. לקחתי את כל החסכונות שלי ושלחתי לה. אני נשארתי ללא פרוטה, והוציאו אותי לפנסיה ולא יכלתי לעמוד בקצב ההחזרה של ההלוואה". בהמשך הוא נפל קורבן לרמאי נדל"ן - ומשם לרחוב ולהוסטל של עמיגור.

"היה לי מפעל רהיטים. הניכוי במקור (מס) לא הגיע בזמן, תבעו אותי ולא היה לי אפשרות לשלם ניקויים לעובד. התחתנתי, עבדתי על מונית, ובחורה שהכרתי דרדרה אותי להירואין", מספר חיליק שחם. אשתו זרקה אותו מהבית כשגילתה שהוא משתמש בסמים. הוא מספר על חופש גדול ברחוב, אבל המשפחה חסרה לו.