הניצול הישראלי האחרון מסוביבור: "כך ברחתי מן המחנה"

הנתון שלפיו מדי שנה הולכים לעולמם כ-37 ניצולי שואה, מזכיר ומחדד את הצורך לשמוע ממקור ראשון את סיפורי הגבורה ולקדש את זיכרונם של אלה שעדיין כאן. סמיון רוזנפלד, הישראלי האחרון שהצליח לברוח ממחנה סוביבור, מספר על המרד ועל החברים שנותרו מאחור

הישראלי האחרון שניצל מסוביבור, רוזנפלד (באדיבות המשפחה וארכיון בית לוחמי הגטאות)

אין כמעט אדם בישראל שלא צפה לפחות פעם אחת בחייו בסרט המרגש "הבריחה מסוביבור". אך מעטים ודאי יודעים שאחד מבין שלושת הניצולים שנותרו מהמחנה ההוא, מתגורר כאן, בישראל. בעצרת לנעילת יום השואה שתתקיים הערב במוזיאון לוחמי הגטאות, ידליק סמיון רוזנפלד בן ה-90 משואה לזכר הנספים בשואה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

ביום הזיכרון הנוכחי שמצוין בסימן ההתקוממות והמרד בתקופת השואה, 70 שנה אחרי מרד גטו ורשה, אי אפשר שלא לזכור ולהזכיר את המרד היחידי הצלח בתקופת מלחמת העולם השנייה - המהפכה בסוביבור. מתוך כ-300 יהודים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז, תשעה שרדו את המלחמה, ומתוכם חיים היום שלושה בלבד.

בשנת 1922 נולד סמיון רוזנפלד בכפר קטן באוקראינה. הוא למד בבית ספר יהודי ביידיש, ובשעות הערב היה הולך עם הוריו לתיאטרון היהודי. "לפני המלחמה לא הייתה אצלנו בכלל אנטישמיות. כולם בכפר הכירו את המשפחה וידעו שאנחנו יהודים", סיפר רוזנפלד.

בשנת 1940, עוד בטרם כבש הצבא הגרמני את אוקראינה, התגייס סמיון בן ה-18 לצבא האדום, שם למד ועסק בתחומי הארטילריה. בזמן שלחם נגד אנשי היטלר, נרצחה כל משפחתו של רוזנפלד בקבר אחים סמוך לכפר בו התגוררו.

"בשנת 41', באחת מהפעולות נגד הנאצים בשנת היה לידי פיצוץ חזק", נזכר רוזנפלד. "נפצעתי בצורה חמורה מאוד ברגל, איבדתי הרבה דם במקום ולא הייתי בהכרה לדקות ארוכות. הגרמנים ניצלו את זה ולקחו אותי כשבויי מלחמה למחנה הריכוז במינסק שהיה ברחוב שירוקה, לשם הובילו את כל חיילי הצבא האדום שנתפסו בזמן המלחמה באזור הזה".

"הייתי במחנה הריכוז במינסק כמעט שנתיים. התנאים שם היו מאוד קשים, כמעט ולא היה לנו אוכל. המשיך רוזנפלד וסיפר. "אבל היה רופא גרמני אחד שעזר לנו ובזכותו רבים נשארו בחיים. הרופא שם לב שאנשים מתים ברחובות מרעב אז הוא היה נותן לנו את האבקה שהייתה נשארת מהבירה שהיו שותים הגרמנים, וזה החזיק אותנו".

פגישת ניצולי סוביבור לציון 25 שנה למרד (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

"העשן שיוצא מהארובה - אלו הם החברים שלך"

בסוף ספטמבר 1943 פורק המחנה במינסק והאנשים שבו נשלחו בשני טרנספורטים לפולין - האחד למחנה ההשמדה מיידנק והשני לסוביבור. "כשהגענו כל משלוח הרוסים למחנה העמידו אותנו בשורה ושאלו מי בעל מקצוע ויכול לעבוד במחנה. הארטילריה מהצבא האדום לא יכלה לעזור לי שם אבל בכל זאת משהו בתוכי גרם לי להגיד שיש לי מקצוע. הרגתי שאם אני לא אגיד שום דבר יקרה משהו רע", סיפר סמיון רוזנפלד.

"ככה שלחו אותי לנגריה במחנה ופשוט התחלתי לעבוד למרות שלא ידעתי כלום. היום אני יודע שזה שאמרתי שיש לי מקצוע הציל את החיים שלי. כמה שבועות אחרי שהגענו לסוביבור שאלתי את אחד מהקצינים הגרמנים בנגריה איפה כל החברים מהצבא שהגיעו איתי ממינסק למחנה. הוא הצביע על הארובה של הקרמטוריום ואמר 'אתה רואה את העשן שם? אלה החברים שלך'", נזכר רוזנפלד בתקופה הנוראה.

אחד החברים של סמיון שניצל גם הוא מהגורל המר של אנשי המשלוח ממינסק, היה אלכסנדר סאשה פצ'רסקי, קצין בצבא האדום שהפך למפקד הצבאי של הבריחה מסוביבור. "כבר מההתחלה כשהגענו למחנה סאשה התחיל לדבר על זה שהוא לא יכול לסבול את מה שעושים לנו ושהוא רוצה להרוג את כל הנאצים ולצאת לחופשי, אבל כל הזמן שמענו סיפורים על אנשים שניסו לברוח ומתו בדרך כי הנאצים היו חזקים מידי. "ככה התחיל פצ'רסקי לחשוב על התכנית של המרד והבריחה", סיפר.

"אני מסוגל להרוג רק אם זה נאצי"

"אמנם לא הייתה לנו דרך להשיג כלי נשק אבל כל מי שעבד במחנה ולא נשלח ישר להשמדה התעסק עם כלי עבודה, לי למשל בנגרייה היו כל מיני פטישים וסכינים. הרעיון שלנו היה שכל אחד יהיה אחראי על קצין נאצי שהזמין ממנו עבודה מסוימת. החלטנו שנזמין את כולם בין שעה שתיים לשלוש בצהריים כדי לבדוק את העבודה שעשינו עבורם, וכשהם יגיעו ניתן להם עם הגרזן או הפטיש מכה בראש או בגרון ונהרוג אותם", סיפר סמיון.

"בגלל שהייתי רק בן 21 פצ'רסקי שאל אותי אם אני מסוגל להרוג בנאדם. אמרתי לו שאני מסוגל להרוג רק אם זה נאצי. בסופו של דבר לא הרגתי אף אחד כי לקצין שהייתי צריך להרוג כנראה הייתה תחושה פנימית כמו שלי הייתה כשהגעתי למחנה - הוא הגיע לדלת של הנגרייה אבל הסתובב והלך לפני שנגע בידית", נזכר רוזנפלד.

תכנית הפעולה של החיילים היהודיים הצליחה כמעט באופן מלא - 11 קציני אס.אס נאציים נרצחו על ידי עובדי הכפייה היהודים. אלא ששלושת הקצינים שנותרו בחיים וגילו על התוכנית, גרמו ליהודים לברוח על נפשם ולא לצאת החוצה כפי שתכננו בתחילה - בראש מורם דרך השער הראשי.

"יצאנו מסוביבור בערך 300 אנשים אבל בדרך כמעט כולם נהרגו", שיחזר סמיון רוזנפלד. "החיילים האוקראינים שהיו במגדלי השמירה במחנה ירו על האנשים, וגם מי שהצליח להתחמק נהרג במוקשים שהקיפו את המחנה. לא ידענו שיש פצצות באדמה אבל כשהתחלנו לרוץ זה התחיל להתפוצץ. ברחנו ליער בלי להסתכל מה קורה לידנו ושם שרדנו עד סוף המלחמה עם הרבה מזל".

עם סיום המלחמה חזר סמיון רוזנפלד למולדתו באוקראינה, שם התחתן והקים את משפחתו. בשנת 1990 עלה לישראל, כאן הוא חי עם שני ילדיו, שני נכדיו וארבעת ניניו.