אבי דיכטר: "כילד היינו מסתרקים רק לצד ימין - צד שמאל זאת התסרוקת של היטלר"

לאחר צאתו מהחיים הפוליטיים, נכנס בשבוע שעבר אבי דיכטר לתפקיד המחייב כיו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה. בריאיון מיוחד לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה מתייחס השר לשעבר לביטחון הפנים לעלייה באלימות נגד קשישים, ונזכר בילדות הלא פשוטה בצל ההורים ניצולי השואה

יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה, דיכטר (פייסבוק)

על רקע הגל האכזרי של תקיפות הקשישים האלימות אבי דיכטר, מי שהיה השר לביטחון הפנים וראש השב"כ, נכנס לתפקיד המחייב של יושב ראש הקרן לרווחת נפגעי השואה. כבן להורים ששרדו את התופת בפולין וכמי שהיה אמון במשך שנים רבות על ביטחונו ושלומו של הציבור הישראלי, קשה לו במיוחד לראות את היחס המחפיר לו זוכים הניצולים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

"דווקא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו צריכים לדבר על אחת הבעיות החמורות של החברה שלנו", אומר דיכטר. "זאת בעיה ערכית וחינוכית מהמדרגה הראשונה, שאותי מדאיגה מאוד - אובדן הערך 'והדרת פני זקן'. בתור נער גדלנו על המשפט הזה, וזה בא לידי ביטוי החל ממתן מקום באוטובוס לזקן שעומד ועד למתן עזרה בחציית מעבר חצייה. אם היינו מחנכים למשפט הזה היה קל מאוד להגיע למצב שבו קשישים הם מחוץ לתחום האלימות, פשוט לא נוגעים בהם".

המשרד לביטחון פנים סיפק לדיכטר היכרות קרובה עם הסוגיה שעלתה לא פעם בשבועות האחרונים, לאחר גל תקיפות הקשישים האלימות - הענישה המקלה. "זה ברור לכולם שהענישה פשוט לא מספיקה, אבל בסופו של דבר קשה להגיע לענישה מחמירה של עונשי מאסר כבדים על הכאת קשישים אם התוצאה היא לא פציעה קשה מאוד. זאת עובדה שהחלק האמוציונאלי מתאדה בהליך המשפטי ואין מה לעשות נגד זה. ההתמודדות שלנו חייבת להיות דרך הפן החינוכי - לא יכול להיות שאדם ירים יד על קשישים מבלי שצו מצפונו וההיגיון שלו יעצרו אותו", טוען דיכטר.

את תפקיד יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה לקח על עצמו דיכטר פחות משבוע לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מיד עם כניסתו לתפקיד עומת היושב ראש החדש עם המציאות העגומה איתה ייאלץ להתמודד במסגרת עבודתו - למעלה מ-13 אלף ניצולי שואה הולכים לעולמם מדי שנה, ובשנת 2012 חלה עלייה של 7% בפניות של ניצולים לעזרה סיעודית לעומת שנת 2011.

"לזכור - ואחד לא לזנוח או חלילה לשכוח"

"הנתונים שפורסמו השבוע מעלים תמונת מצב שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה", אומר דיכטר. "יש כל מיני דברים בחיים הציבוריים שלנו שאפשר לדחות מעט, אם זה בגלל ענייני תקציב ואם בגלל מדיניות. את תשתיות הכבישים בישראל דוחים כל פעם בכמה שנים, גם את התפלת המים - כי זה משהו שיכול לחכות. אבל הנזק שנגרם בגלל טיפול לא מספק בניצולי השואה הוא לא בר תיקון. אי אפשר לדחות את הטיפול בהם, אין יכולת ליישר קו. הבעיה של ניצולי השואה היא לא בעיה נסתרת, וזה שאנחנו לא מטפלים בהם כמו שצריך זה פשוט לא המאפיין של העם היהודי שיושב בציון".

ביום הזיכרון השנה, מציב לעצמו יושב ראש הקרן הנכנס מטרות ברורות לשיפור הטיפול בניצולי השואה: "הבעיה העיקרית שאיתה אנחנו מתמודדים זה איך נותנים לנפגעי השואה את הכבוד האחרון. אנחנו מוכרחים לשמור כמה שרק ניתן על האנשים ששרדו את התופת, אנחנו מוכרחים להשאיר אותם עם יכולות סבירות. הקרו מטפלת בכ-60 אלף ניצולים, אבל הנתון לפיו 50 אלף מתוך 200 אלף ניצולי השואה שחיים בישראל מוגדרים עניים, זה נתון שאי אפשר לחיות איתו. עם כניסתי לתפקיד אני יודע שההתמודדות שלי עם הנושא הזה יהיה עליון בחשיבותו. המטרה שלי בקרן היא על משקל האמירה 'לזכור ודבר לא לשכוח' - לזכור ואחד לא לשכוח או חלילה לזנוח".

"אני חושב שאחת הסוגיות המרכזיות בטיפול בניצולי שואה היא שקצת פספסנו את הדור הזה", ממשיך אבי דיכטר בביקורת. "זה אמנם גם קצת באשמתם, מכיוון שרק בגיל מאוד מאוחר הם השכילו להתחיל לספר את סיפור חייהם. בשבוע שעבר לדוגמה, ליוויתי את הרמטכ"ל בפגישה עם אישה שניצלה בשואה בזכות אימו של גנץ. כל סיקור האירוע התמקד באיך היא שרדה וניצלה, אבל אותי למשל הרבה יותר עניין לשמוע את הסיפור על איך אחרי שניצולת השואה הזאת עלתה ארצה היא הפכה להיות לוחמת בהגנה".

"בעיניי חלק מהסיבה שבגללה אנחנו מעט אדישים לניצולים היא שאנחנו זוכרים רק את סיפורי השואה ולא את סיפורי התקומה, את הדרך שבה הם קמו מעפר והקימו חיים חדשים לתפארת. אם נהיה קשובים לסיפור החיים שלהם אנחנו לא נוכל להישאר אדישים, וכך הם יזכו לחיים טובים ומאושרים יותר", המשיך יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה. "אני חושב שאת החלק הזה אנחנו קצת מחמיצים, שאנחנו לא שומעים את סיפור חייהם על הגבורה שאחרי השואה. על איך הגיעו מאוניות המפעילים ישר לשדה הקרב. אנחנו, הדור הצעיר, גדלנו את המוכן. אל מדינה שהיא מובן מאליו, ואל לצבא שהוא מובן מאליו, ולמשטר דמוקרטי מובן מאליו - אבל את כל אלה הביאו לנו ניצולי השואה".

"מגיע לתפקיד עם מטען של חווית וסיפורים אישיים מן התופת"

"לזכור את התקומה", מחנה אושוויץ (רויטרס)

כבן לניצולי שואה שנולד בארץ, שירת בסיירת מטכ"ל, והיה לראש שירות הביטחון הכללי ולשר בממשלת ישראל - אבי דיכטר יודע דבר או שניים על תקומה. "אני זוכר שבשנת 98', כשהייתי בתפקיד ראש אגף אבטחה בשב"כ, הייתי בפולין יחד עם עמי איילון שהיה אז ראש השירות", נזכר יו"ר הקרן הנכנס. "היינו שם במסגרת משלחת של מצעד החיים בהשתתפות ראש הממשלה נתניהו. בסוף הביקור הגענו למטה המשטרה הפולני לתחקיר סיכום אבטחת האירוע. המשרדים שלהם, כך הסתבר, יושבים ממש בסמוך למחנה אושוויץ. כמו כל תחקיר, סיימנו אותו בשעת לילה מאוחרת ויצאנו מהמטה לכיוון מגרש החניה. פתאום מצאנו את עצמנו עמי ואני, שנינו ילדים לניצולי שואה ובכירים בשב"כ, הולכים בחושך מוחלט לאורך הגדר של המחנה הנורא. החצץ שעליו דרכנו נשמע ממש כמו קולות נפץ, שנינו נדמנו ופשוט הלכנו בשקט לאורך 30 המטרים עד לרכב שחיכה לנו. אלו ללא ספק היו 30 המטרים הארוכים בחיי".

הסיפור המשפחתי של דיכטר שיחק תפקיד לא קטן בהחלטתו לקחת על עצמו את תואר יושב ראש הקרן לרווחת ניצולי השואה. "אני חושב שלא בכדי הקרן קבעה התניות לפיהן יושב הראש והמנכ"ל צריכים להיות דור שני לניצולי שואה", טען. "זה לא שאחרים לא יכולים לעשות את העבודה באותה מסירות, אבל כשאתה מגיע עם מטען של חווית ושל סיפורים אישיים מן התופת, אתה מביא איתך דבר מה אמוציונאלי נוסף".

"שני הוריי הם ניצולי שואה. הם חיו בעיירה במזרח פולין שהייתה שטח פולני עד להסכם ריבטרוב-מולטוב ואז עברו להיות חלק מברית המועצות לשעבר, מערב אוקראינה היום. את העיירה הזאת שהייתה משופעת ביהודים אפילו לא טרחו להעביר למחנות השמדה, אלא לקחו אותם לפאתי העיירה וירו בהם אל תוך בורות הריגה. אבי ניצל לאחר שזייף את גילו והתגייס לצבא הפולני, ואחר כך סופח לצבא האדום. אימי, שהצליחה לברוח מהעיירה בו כולם נהרגו, נלקחה לגטו. בדרך לא דרך היא הצליחה לברוח ממנו והגיעה עם קבוצה של נערות בנות 17 עד לקזחסטן. בתום המלחמה שניהם חזרו לפולין, הכירו והתחתנו. אחרי שאחותי הגדולה נולדה שם ההורים עלו לארץ".

החיים בצל סיפור חייהם הקשה של ההורים, מספר דיכטר, הותירו בו חותם עמוק: "בתור ילד לא עלו על דל שפתותיי המילים סבא, סבתא, דוד, דודה. כל אדם עם שיער לבן היה סבא וכל מבוגר היה דוד. לגדול בתור דור שני לניצולי שואה זה מחלחל לתוך כל תחומי החיים, כבר בתור ילד אתה מקבל שיעור קשה מאוד בהיסטוריה. צלחת של ילד לניצולי שואה למשל, היא יותר נקייה מצלחת שיוצאת היום מהמדיח. אין דבר כזה שאתה משאיר אוכל בצלחת, ואם אתה כן משאיר את האוכל אתה מקבל את המשפט הקשה של אמא שאומרת 'תגמור הכל, לנו לא היה מה לאכול'. זה הגיעה אפילו לקמת התסרוקות שהקפידו שהשיער יסורק רק ימינה ולא שמאלה, כי שמאלה הייתה התסרוקת של היטלר. בתור ילד לא כל כך הבנתי את המשמעות של זה, אתה אבל כשאתה גדל אתה פתאום קולט מה בעצם חוו ההורים".