מאחורי הסורגים - ועל הבמה

10 אסירות רוצחות, סוחרות סמים ועברייניות מרמה ואלימות יצרו לאחר 9 חודשים של עבודה מאומצת הצגה מטלטלת שנוגעת בסיפור החיים של הנשים בכלא נווה תרצה. כך נראה התהליך השיקומי שעברו האסירות, מהחזרות ועד לערב שבו עמדו על הבמה

בשירות בתי הסוהר מנסים כל העת לפעול לשיקום האסירים והאסירות שכלואים במתקני השירות. המטרה: לאפשר להם חיים תקינים כשישתחררו מהכלא. אחת הדרכים שהתגלו היא חוג תיאטרון - חוג שמעלה את האסירות על הבמה לספר את הדרך בה הגיעו לכלא, בלי מחסומים, וגם להתגאות בפני המשפחות על הדרך שעשו.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

לפני שהאסירה אירה עולה על הבמה בפעם הראשונה היא רועדת - גם אם התפאורה והשחקניות האחרות, אסירות כולן, שמופיעות לצידן הן לא בדיוק החלום של כל שחקנית צעירה. למרות הנסיבות זה לא מפריע להן: "האדרנלין מטורף", הן מעידות לפני שהבמה עולה.

האסירה א' מרצה 25 שנות מאסר על רצח בעלה. כבר 13.5 שנים היא יושבת בנווה תרצה, ורק עכשיו היא אוזרת אומץ לספר על השנים הקשות: "הוא היה אומר לי שאני אמות לפני שהוא ימות, ורק שנכנסתי לכלא ידעתי אמנם שאני אסירה, אבל שאני אצא מפה אני אצא יותר חזקה מאשר נכנסתי", היא אומרת בזמן שהיא תופרת שמלה אדומה להצגה.

"הכי קל זה לחשוב 'בשביל מה להתאמץ?'"

מאיה נשפטה לשבע שנות מאסר על סחר בסמים. "הכי קל לחשוב 'בשביל מה?', בשביל מה להתאפר, בשביל מה להתלבש יפה, אבל בלי לעשות כלום אי אפשר לשרוד. נכנסתי לכאן כי השתוללתי הרבה עם סמים, זאת החולשה שלי. יש ימים שקשה ואני רוצה לבכות, אבל צריך בשביל להיראות חזקה להתגבר על זה, למרות שזה לא קל - סוהרים, צעקות והמדים. את המדים אני הכי שונאת, אבל בכל זאת, קבוצת התיאטרון גרמה לי להרגיש שאני פורחת".

תשעה חודשים האסירות נפגשו לחזרות שהוליד מחזה על חיי נישואים, ושמו סמלי במיוחד: "עד שהמוות יפריד בינינו". ברור שלא הכל ורוד - יש במקום הזה רוצחות, סוחרות בסמים, נשים אלימות שאימללו את הקרובים להן. ועדיין - איש לא מוותר על התהליך הטיפולי בכלא, שהתיאטרון הוא חלק ממנו. "כשיש לאסירות רצון להעביר מסר מסוים, לא של רחמים אלא הזדמנות לתיקון, זה יוצר תקווה אצל כולן", אומרת מפקדת הכלא.

להצגה הזאת אי אפשר לקנות כרטיסים אבל הביקוש גדול. אנשי משטרה, פרקליטות, מתנדבים, בני המשפחות של האסירות, עובדי הכלא - כולם מילאו את המקום מפה לפה. "אני יכולה להסביר בחוץ כמה שאני רוצה, בסופו של דבר רק אסיר אחר יכול להבין אותי", אומרת א' על האהבה שמצאה בכלא, אסיר אחר שמרצה מאסר עולם בכלא נפרד. הם יכולים לדבר בטלפון ולהיפגש פעם בחודש, ולמרות זאת א' אומרת שזאת האהבה הגדולה ביותר לה זכתה בחייה.

הדבר שהכי קשה בכלא זה הגעגועים, למשפחה ולאימהות הלא ממומשת. האימהות האסירות יכולות לראות את הילדים הרבה פחות ממה שהיו רוצות: "זה גומר אותי שהילד שלי אומר שהוא מתגעגע, שלכולם יש אימא ולו יש אימא בכלא", אומרת מאיה.