מה לעשות כשהילד פוחד מהרקטות?

ההסלמה ומתקפת הרקטות על יישובי הדרום מעוררים תגובות פחד טבעיות בקרב ילדים החיים בצל פיצוצי הטילים והאזעקות. פרופ' גיל זלצמן, פסיכיאטר מומחה לילד והמתבגר מסביר כיצד ניתן לסייע להם להתמודד

תרגול התגוננות מירי טילים (AP)

מאחורי הכותרות המאיימות על כל סבב של הסלמה, ישנם אלפי ילדים בדרום שחיים תחת איום מתמיד של רקטות. כל אזעקה שנשמעת וכל פיצוץ רק מגבירים את תחושת החרדה, שהיא חלק בלתי נפרד משגרת חייהם. פסיכיאטר מומחה מסביר לחדשות 2 באינטרנט כיצד לסייע לילדים להתמודד עם הפחד מהטילים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

תגובת חרדה שכיחה מאוד בקרב ילדים, אפילו יותר מאשר אצל מבוגרים והיא יכולה להיות על הטווח שבין תגובה נורמטיבית לחלוטין - ועד תגובה פתולוגית שמשתקת את הילד ופוגעת בבריאות הנפשית שלו. כשילדים חשופים לאירוע מלחמתי כמו נפילת טילים, אין מדובר בחרדה , אלא בפחד.

מדובר בפחד ריאלי מסכנה מציאותית. למעשה, זו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, מן הטבע הפשוט שילדים קטנים לא אמורים לחיות תחת איום של טילים ולכן התגובה שלהם היא תגובת פחד ואין לראות בה תגובת חרדה פתולוגית. תגובה חרדה, לעומת זאת - היא תגובה לא רציונלית של פחד מדבר שאינו מאיים על הילד באופן ישיר והיא מצריכה טיפול תרופתי ופסיכולוגי.

מה עושים כשהילד מרטיב במיטה?

תגובת פחד של ילדים תחת איום טילים יכולה להתבטא במספר צורות, התלויות בגילו ההתפתחותי של הילד, בעוצמת האיום ובעיקר - בתגובת הוריו. מחקרים שנעשו בתקופת מלחמת המפרץ מצאו, כי ילדים מגיבים באופן דומה מאוד לתגובה של הוריהם, ובעיקר של האם. מכיוון שילדים, בדומה לבעלי חיים, רגישים מאוד לאיתותי סכנה של המבוגר שאחראי עליהם.

כאשר ילדים קולטים איתותי פחד מהמבוגר שאחראי עליהם, הם נכנסים למצב שנקרא במונחים מקצועיים  Clinging - היצמדות. באופן טבעי, כשהאם משדרת מצוקה - התינוק, שלא יודע להתמודד עם המצב, נצמד אליה.

צורה אחרת של תגובה אצל ילדים, במיוחד צעירים, קשורה לרגרסיה (נסיגה). ילד שנגמל מחיתולים, למשל, ומפסיק להרטיב בלילה במיטה, יכול, תחת איום - לחזור לשלב ההתפתחותי הקודם ולהרטיב במיטה. לא מדובר על הפרעה נפשית או רפואית, אלא על תגובת מצוקה שמצריכה התערבות.

מהם סימני הפחד שצריכים "להדליק נורה אדומה?"

באם הילד בוכה באופן לא צפוי/ממושך, חסר שקט (אצל ילדים שהם בדרך כלל רגועים) או להיפך - התנהגות שקטה (אפתיות), כל שינוי בהתנהגות הקודמת צריך לאותת להורים שיש משהו שלא כשורה ומצריך התערבות. דוגמה נוספת: ילד יכול להתחיל לדבר על מוות או על דברים שהוא בדרך כלל לא עוסק בהם, לפחד להיות לבד ולדרשו שההורים יהיו איתו בכל עת. כמו כן, ילד שלא סבל מחרדת נטישה עד כה - יכול לפתח אחת כזו. סימנים נוספים הם ירידה בתיאבון, הפרעות שינה והפרעות בריכוז.

מה ניתן לעשות באם מופיעים הסימנים?

ראשית, יש לתת לילד את מרב המידע, מכיוון שבדומה למבוגר - הוא צריך לדעת מה קורה ומה לעשות כשנשמעת האזעקה. כמו כן, יש לפעול בשקיפות ולהסביר לילד את המצב (למשל: מי יורה על מי, ולמה). זכרו: חוסר מידע יוצר חוסר אונים ומחמיר התסמינים.

דרך פעולה נוספת שאותה יש לנקוט היא ליצור תכנית חירום משפחתית שבה, ברגע הישמע האזעקה, כל אחד יידע בדיוק מה לעשות. אצל ילדים בוגרים יותר חשוב גם לתת תפקידים, כגון: הבאת מים לממ"ד, להיות אחראיים להדליק את הרדיו. זאת מכיוון שכשלאדם יש אחריות על מישהו אחר - קל לו יותר להתמודד עם המצב.

נקודה חשובה המיועדת דווקא להורים היא יכולת השליטה שלהם בתגובות הפחד. חשוב לשמור על קור רוח ככל האפשר ולא לכעוס על ילד שמתחיל להרטיב או נסוג מבחינה התפתחותית, אל לקבל זאת בהבנה, וחשוב מזאת - בדיסקרטיות. במצבים קיצוניים שבהם הילד נראה נסוג בהתנהגותו חשוב להתייעץ עם פסיכולוג או פסיכיאטר מומחה לילדים ונוער.בכל מקרה, חשוב להימנע מתרופות נוגדות חרדה - אלא אם רופא פסיכיאטר חושב שאין פתרון אחר. 

פרופ' גיל זלצמן הוא פסיכיאטר מומחה לילד והמתבגר ומנהל חטיבת הילדים והנוער במרכז לבריאות הנפש "גהה", מקבוצת הכללית