החלום של ניצולת השואה: לאכול גלידה

התמיכה הממשלתית בניצולי השואה אמנם השתפרה בשנים האחרונות, אבל עדיין חיים בקרבנו עשרות אלפים מהם שמתקשים להתקיים. סיבה אחת לכך היא החלטה היסטורית שלפיה מי שעלה לפני שנת 1953 מקבל סיוע ומי שהגיע אחרי - לא. שיחה עם שלושה ניצולי שואה שמתקשים לחיות בכבוד

בשבועות האחרונים פגשנו שלושה ניצולי שואה. כולם עם סיפור חיים שהותיר בהם צלקות עמוקות, וזכרונות קשים מנשא. כולם חוו את מאורעות השואה, אבל בהגיעם לגיל מופלג כל אחד מהם זוכה לטיפול שונה - מסלולים מגוחכים שמפלים בין ניצול לניצול.

רות קריגר, ניצולת שואה בת 84, זוכרת הכל. "כשהלכתי עם אבא שלי ברחוב לחפש קצת אוכל, באו אוקראינים וירו באבא שלי, לקחו אותו על עגל, עם עוד מאות הרוגים ואנחנו עד היום לא יודעים איפה קברו אותו. קברו אותו בקבר אחים", היא מספרת ונזכרת גם כיצד סולקה מבית הספר בגיל 11, כיצד אמה ושלוש אחיותיה גורשו מהבית ונדדו בחפשם אחר מחסה. "אני זוכרת את הכל, כאילו שזה היה היום".

מטילדה יאנוביץ נמנית על קבוצה של כשלושים אלף ניצולי שואה, בעיקר יוצאי רומניה, בולגריה לוב ותוניס, שאינם מקבלים גמלה כלשהי כניצולי שואה. "יש לי מזל שיש 'כמעט חינם' על יד ומשם אני קונה, אם יש איזה ירקן שאני קונה סוג ב', משהו יותר טוב אני לוקחת משם. מה אני צריכה, אני עושה דיאטה", מספרת מטילדה בצניעות.

הסיבה לאי מתן הגמלה: הסכם ישן בין ישראל לגרמניה

הסיבה לכך שיאנוביץ ועוד כ-30 אלף ניצולים אינם מקבלים גמלה מהמדינה או ממשלת גרמניה, נעוצה בעובדה שהם עלו אחרי שנת 1953, התאריך הקובע בהסכמים נושנים שנחתמו בין שתי הממשלות. יאנוביץ ורבים אחרים נאלצים לתור אחרי ארגונים וקרנות כדי לקבל מעט סיוע. ושלא נטעה, כסף רב מסתובב בין הגופים הללו, רק בלי אף יד מכוונת. "נתנו לי כסף בשביל תרופות", מספרת יאנוביץ, "לפני כמה חודשים הפסיקו, אין להם כסף יותר".

רות קריגר נחשבת כמי ששפר עליה גורלה. אמנם היא לא בבעלותה, אבל יש לה דירה וגם רנטה חודשית מגרמניה - ולמרות הכל היא מתקשה להתקיים בכבוד. בגילה המופלג היא כבר לא מתביישת לספר על החובות למטפלת ולוועד הבית, על הצורך להידחק בתור לחלוקת מזון לקראת החג.

"למה אני צריכה לחיות ב-2,500 שקל. למה?" שואלת קריגר. "הרבה פעמים אני הולכת לעיר ורואה ילדים אוכלים גלידה, כל כך הייתי רוצה גלידה, ללקק ארטיק. אין אין אני לא מתביישת לספר - אין".

זה לא רק הכסף, מתלוננים ניצולי השואה, זו הבדידות, והתחושה שהם אינם מעניינים איש. אולם סיפורה של קריגר הגיע לאוזנו של דובר הקרן לידידות, קרן הרווחה הגדולה בישראל, ובימים הקרובים ילווה אותה מתנדב כמה שעות בשבוע ויינתן לה כרטיס לרכישת מזון.

מקבלים קצבה - אבל עדיין צריכים עזרה

עמותות מסייעות גם למנשה טייר. הוא דווקא מקבל גמלה קבועה מהמדינה, אבל זקוק לסיוע נוסף שעמותת "לתת" ומתנדבים מבנק לאומי מעניקים לו מדי חודש. במקרה הזה - מזון וצ'ק לרכישת תרופות. "סיפקו לי תנור חימום", הוא מספר. "היה לי חורף קשה, שמיכה גם כן, קיבלתי מהם. כל מה שהיה חסר לי קיבלתי מהם".

טייר, בן 90, הוא יוצא טריפולי שנשלח יחד עם רבים מבני גילו לעבודות כפייה, שכללו הנחת מסילות וסלילת כבישים. הוא עלה בשנת 1950, אבל לא זכה לשום גמלה, עד השנה, לאחר מאבקים לא פשוטים: "מדינת ישראל לא הכירה בנו", מספר טייר, "יש לי כל הטפסים שהמדינה בעצמה שלחה לי טפסים שלא מגיע לי פיצויים, מצאתי עורך דין מוסמך שאמר אני אלחם בשבילך והביא לי את הזכויות".

במשרד האוצר מציינים בסיפוק שתקציב הטיפול בניצולי השואה גדל והוא עומד היום על כ-3 מיליארד שקלים שניתנים לכ-90 אלף ניצולי שואה. ועדיין, יש עוד עשרות אלפים שאינם מקבלים דבר. לפי שעה הכנסת לא מחוקקת חוק להסדרת מעמדם של יתר הניצולים, שנאלצים לחזר על פתחי קרנות וארגונים על מנת לקבל מעט סיוע. "אולי אני לא יודעת איפה לדפוק בדלת", אומרת רות קריגר. "אולי אני לא יודעת מה שצריך לעשות - וזה כל כך כואב לי שאין לך מושג".

לפניות בנושא מיצוי זכויות לקשישים וניצולי שואה אפשר לפנות ל"כן לזקן" - 1-800-300-339

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת