1 מתוך 4 ילדים בישראל - מוחרם

רבע מהילדים בכיתות ד' עד ט' חווים חרם או נידוי חברתי. לפי המחקר החדש של מכללת עמק יזרעאל מדובר בפי שניים מהממוצע המדווח במערב. קיים חוסר אונים בקרב ההורים שרואים את הילד שלהם סובל. לפני שנה זה הגיע עד כדי התאבדות. פגשנו את הילדים המוחרמים וגם את המחרימים

גם אם אנחנו במרחק שנות אור מן הימים ההם, גם אם עברנו המון ומי בכלל זוכר, כאשר לחלל החדר נזרקת המילה ההיא "חרם", כולנו חוזרים להיות מיד הילדים מכיתה ו'.

אחד מכל ארבעה תלמידי כיתות ד' עד ט' חווה דחייה חברתית או חרם, כך מגלה מחקר חדש של המחלקה לפסיכולוגיה במכללת עמק יזרעאל. "הייתי פשוט מתחילה ללכת פתאום מהר, או שהייתי שמה את האוזניות על מצב יותר גבוה של שירים. פשוט לא לשמוע את מה שאומרים לי", מספרת ברקן אביאן שחוותה חרם בבית הספר. "לא הייתי יכולה לשמוע את זה. הייתי מסתגרת הרבה בחדר, הייתי בורחת מפה, הייתי לא הולכת לבית הספר", היא מוסיפה.

"החרם יכול להיות גם כלפי ילדים ממעמד יחסית גבוה, בעצם שזה מאבק בין אנשים שנלחמים על מנהיגות. אנחנו רואים גם הרבה פעמים ביטויים של תוקפות קולקטיבית כלפי אותם ילדים שמתנהגים בצורה שמפריעה לקבוצה, מפריעה לחברה", מסביר דני עמית, פסיכולוג חינוכי ממכון אדלר.

"זה כואב לשמוע איך שיורדים עליי"

את המשבר שעבר אמיר בכיתה ד' הוא תולה בעובדה שלא ידע לשחק כדורגל, שהוא נמוך, שמאז ומעולם התעניין בתחומים שילדים אחרים לא מתעניינים בהם. גם היום, שלוש שנים אחרי, כשכבר יש לו כמה חברים, כאב החרם נשאר.

"לפעמים כשאני יוצא מהכיתה החוצה למגרש, אני נתקל לפעמים בילדים שלא רוצים לראות אותי ממש, מבחינה חברתית. איזה נמוך, איזה גמד, איזה מכוער", משחזר אמיר. "זה כואב לי לשמוע איך שיורדים עליי, איך שמתייחסים אליי. זה קצת פוגע, כאן בלב, זה כואב. לא תחושות שבן אדם היה רוצה לחוש אותן כל החיים שלו. זה כמו הישרדות", הוא מגלה.

מורים חסרי אונים שלא מצליחים לזהות בזמן את התופעה, וגם אז אין להם מושג איך לטפל בה, ילדים מוחרמים שלא מעזים לספר על הסבל, והורים שלא יודעים איך ומתי להתערב - כל אלה הובילו לתכנית חדשה של משרד החינוך ששמה "מקום לכולם". פסיכולוגים ויועצים מעניקים במסגרתה כלים להתמודדות עם החרם.

ההצקות עברו לפייסבוק

"המורים הם לא באמת אנשים שעושים דברים, רק מדברים. וזה לא תמיד עוזר. יש פעמים שאני מעדיף שההורים גם לא יתערבו. זה מקום שאני צריך להתמודד בו בעצמי", מספר אמיר על הקושי. 

החרם מתנהל בדרך כלל בבית הספר, בהפסקות. אבל הפייסבוק של השנים האחרונות מעביר חלק ניכר מן ההצקות אליו. כאן, כבר אין לאף אחד, לאף מבוגר אחראי ככל שיהיה, שום שליטה. לפני שנה תלה את עצמו נער בן 16 אחרי הצקות מתמשכות ברשת החברתית.

שום דבר לא נעלם, הכל נצרב בזיכרון. זה חלק מתהליך חברתי, אומרים המומחים, אי אפשר לעבור מא' עד ח' בלעדיו. צריך רק לזהות בזמן ולתמוך. הסבל הוא כל כך עז, וזיכרונו ממשיך עם המוחרם הלאה שנים, כי כנראה שעל העלבון וההשפלה אין התיישנות.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת