טיפקס מתאחדים אחרי שבע שנים: "באנו להעיר אנשים למחשבות אחרות"

שבע שנים חלפו מאז שניגנו יחד חברי להקת טיפקס. מאז חזר אחד מהם בתשובה, שני פתח חברת הפקה ושלישי ניסה לפתח קריירת סולו. אבל בסוף, כמו בלהקות רבות אחרות, הגעגועים השכיחו את הסיבה לפרידה - והלהקה נמצאת כעת בהכנות להופעות האיחוד, שנושאות כהרגלה של הלהקה מסרים פוליטיים חריפים

25 שנה לאחר שהקימו כתחביב את להקת טיפקס, שבו חברי הלהקה למקום בו הופיעו לראשונה ב-1988 - האולם הישן של קיבוץ נחל עוז שיהפוך, באופן סמלי, למוזיאון תפוחי אדמה. שם הכל התחיל, כשהחברים באו לראות את מה שכינו אז בקיבוץ, "התחביב הזה של גל" (נגן הבס של הלהקה). סיפור עלייתה, פירוקה וחזרתה לבמה של להקת טיפקס הוא סיפור של הצלחה אך גם סיפור של החמצה. הם זכו להצלחה רבה בזמנם ועדיין פיספסנו את העיקר. כעת, עם חזרתם, הם מקווים לקבל הזדמנות לתיקון היסטורי.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

שדרות של שנת 1988 הייתה מקום נשכח אך מוקף בקיבוצים חזקים עם בריכות ומפעלים, שבהם הפועלים היו אנשי שדרות והבוסים היו הקיבוצניקים. אהבה רבה לא שררה ביניהם. יום אחד, בהופעה מקומית של אופרת הרוק "מאמי", נפגשו בקהל שני צעירים - קובי אוז משדרות וגל פרמן מקיבוץ נחל עוז. הם שוחחו על מוזיקה וגל אמר לקובי: "בוא נעשה ביחד להקה". קובי ענה: "סבבה אבל תלמד קודם לנגן על משהו" והראה לו שיר שכתב. כך התחיל גלגולה של להקת "טיפקס".

הם צירפו את תמיר ימיני מקיבוץ רוחמה כמתופף ואת רמי יוסיפוב כגיטריסט ועברו לתל אביב. העיר הגדולה לא האירה להם פנים והם הפכו ללהקה הכי מסורבת בעיר. אן אם סי, הד ארצי, הליקון, פונוקול, כולם אמרו להם לא. עד שבא מי שאמר להם כן, ופתח להם את כל הדלתות - אלון אולארצ'יק.

שירי המחאה לא נתפסו כך. אוז (חדשות 2)

"לא הוקמנו רק בשביל לנפק להיטים"

"מהתחלה היינו ביקורתיים וחברתיים", מספר קובי אוז סולן הלהקה, אולם שירי המחאה לא נתפסו ככאלו וכבר אז נקבעה התבנית שתחזור אחר כך שוב ושוב במהלך עשרים שנות הקריירה של הלהקה - טיפקס עושה פופ קליט שמשלב מזרח ומערב עם הומור עצמי של הסולן ובינתיים, אף אחד כמעט לא שם לב למילים שנועדו לשרוט, שנכתבו לשנות. שוב ושוב זה יקרה להם, עד שיתייאשו.

לאלבומם האחרון קראו "רדיו/מוזיקה/עברית", וכולו היה ביקורת על תעשיית המוזיקה. השיר "כלוב של זהב" מספר על אמן שסגור בתוך כלוב של זהב, "תן לי חתימה" מדבר על קהל מאוד אגרסיבי שמתחיל מתן לי חתימה, ממשיך בתן לי הלוואה ובסוף הוא אומר תן לי מיקרופון ביד."פרח השכונות" סיפר על אמרגן נוכל שמנצל צעירה תמימה.

על אף הביקורת החריפה והציפייה הדרוכה לתגובת הקהל, לא קרה דבר. "השירים הצליחו, אנשים אהבו, הכל עבר סבבה, אבל כמעט לא נכתבה מילה אחת על הביקורת המאוד מאוד עמוקה שניסיתי לספר על התעשייה הזאת", נזכר אוז. "אנחנו אולי אפקטיבים בלהביא להיט פופ מדי פעם לרדיו, אבל לא בשביל זה באנו".

כאן הופיעה "טיפקס" לראשונה (חדשות 2)

לחצו על הכפתור האדום - והתפרקו

נקודת השבר התרחשה באירוויזיון 2007 לאחר ששיר המחאה של הלהקה Push the button לא עורר את הקשבת הקהל. "באיזשהו מקום הייתה תחושה שלא מקשיבים יותר", מסביר גל פרמן הבסיסט. "הוצאנו שיר שרצו להשאיר אותנו בבית בשבילו וכל העולם התעניין ברמה של צוותי צילום מכל העולם שבאו לראיין אותנו". וכך, אחרי אירוויזיון 2007 בהלסינקי, טיפקס התפרקו על סעיף "חוסר הקשבה".

חברי הלהקה השתנו כמו גם המציאות סביבנו, אך המעגל נסגר באופן מושלם. טקסט יותר נבואי ממה שהתכוון להיות, כשהתחנה המרכזית הישנה הפכה באמת למדינה אחרת, התגשם. ובכל זאת השתנו דברים - כמה אנשים מצאו את אלוהים, הקיבוצניקים של גבול הרצועה ואנשי שדרות חולקים היום את אותם קסאמים ואלו שהיו זמרי קסטות כבר לא צריכים את דוכני התחנה המרכזית הישנה. אולם הרגש והגעגוע לתקווה ייוותרו ללא כל שינוי.

בלילה הלבן של תל אביב הם עלו שוב ביחד לבמה, שבע שנים אחרי הפירוק, והפעם על המסך מאחור היו המילים. לא בשביל לעשות קריוקי או אפי נצר. זאת ההזדמנות לתיקון: הפעם תקשיבו למסר. המהפכה המחשבתית עוד יכולה לקרות: קבלו אל הבמה את השריטה למוח.