יהודה פוליקר מוציא אלבום: "אולי יום אחד אני אאמץ ילד"

הזמר יהודה פוליקר מוציא אלבום מאוד אישי וחושפני. הבן של ניצולי השואה שסבל מגמגום וישן במכונית, יצא מהארון - ואת כל קורות חייו אפשר למצוא גם בתוך השירים האוטוביוגרפיים של הזמר, שמתוודה: "יש לי המון אהבה ונתינה לתת"

בגיל 63 יהודה פוליקר סוגר עוד פינה בסיפור חייו: אחרי שהיה גיבור גיטרה בשנות ה-80 ואחר כך טיפל בשורה של תקליטי מופת ברקע היווני, בבית ההורים הקשה ובטראומת השואה שלהם ושלו - פוליקר חוזר אל הגיטרה, ומשרטט בתקליט חדש את המסלול שהוביל אותו לבנזין, ומתחיל בימי הרוקנרול של נעוריו.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

סצנת הרוק הראשונה בארץ בסוף שנות ה-60 הייתה ברחוב המסגר בתל אביב ובמועדוני הלילה של רמלה. ללהקה הראשונה של פוליקר קראו "הנמרים", ואחר כך הופיע עם להקת "ברקת". אחרי המועדונים, אולפני ההקלטה היו היעד הבא: "הלכנו לראות מה זה אולפן הקלטה. אני פותח את הדלת ואריק איינשטיין יושב בשולחן ומדבר בטלפון. אמרנו לו שאנחנו רוצים להקליט ושאלנו מה אנחנו צריכים לעשות".

יעקב גלעד בדיוק חזר מניו יורק, רצה להקים להקות רוק בארץ ומצא אותם. הלהקה שינתה את שמה ל"בנזין" והגיעה לעיר הגדולה תל אביב. טמירה ירדני, המפיקה הראשונה של הלהקה, נזכרת כי "יעקב גלעד הגיע יום אחד למשרדי ואמר לי שהוא יודע שאני מאוד רוצה לעבוד עם יהודית רביץ, ו'את מקבלת אותה בתנאי שאת לוקחת את הלהקה האנונימית החדשה בשם 'בנזין'".

"הייתי בוסר". פוליקר בצעירותו (חדשות 2)

"הרגשתי אשם על הרצון לפרוץ חומות"

"אני זוכר שאמרו לנו שהולכים להשמיע את 'חופשי זה לגמרי לבד'. לשמוע את עצמי פעם ראשונה ברדיו זה היה בשבילי לרחף לעולמות אחרים, אני נגנבתי", סיפר פוליקר. אז הוא עוד דיבר בגמגום כבד, שהיה נעלם רק כשהיה שר: "כשהייתי בא לתל אביב והייתי צריך לנסוע במונית והייתי צריך להגיע לנהג לעצור, לא הייתי יכול להגיד את זה. כולם היו מסתכלים עלי".

"הייתי מעביר את הלילה באוטו, ומחכה לבוקר אחרי הופעה. אני הייתי קשור כל כך לאבא שלי, נורא נורא, ואבא שלי הוא האיש שהכי אהבתי בחיים", נזכר פוליקר בסימביוזה בינו לבין אביו. "בכל פעם שהיה לי רצון לצאת, ליום יומיים, לא הייתי יכול כי הוא היה גורם לי רגשות אשם לחזור הביתה כי הוא היה דואג לי. על כל רצון לפרוץ את החומות ולעבור למקום שלי הייתי מרגיש אשם שאני עוזב אותו".

פוליקר לבסוף אזר אומץ ועבר לגור בתל אביב. "כשעברתי, בכל יום היה טלפון בבוקר ובערב. אם היו לי ילדים הייתי מגדל אותם אותו דבר. אני חושב על זה שבגילי להביא ילד זה לא נכון, לאיזה עולם אני אביא אותו? כשהוא יגיע לבר מצווה, אני אהיה 'חצי רגל' כבר מה שנקרא. יש לי חתולה ועוד 20 חתולים בחוץ. אולי יום אחד אני אני אאמץ ילד, יכול להיות, כדי שיהיה מישהו שאני אתן לו אהבה, ויש לי הרבה אהבה ונתינה לתת. נראה".

"יש לי הרבה אהבה ונתינה" (חדשות 2)

"הבטחתי לרדת 14 קילוגרם"

מלבד "שחמט" - מנגינה חדשה ואגרסיבית לשיר האנטי-מלחמתי של חנוך לוין - ועוד שיר שכתבה צרויה להב, את רוב הטקסטים בתקליט החדש פוליקר כתב בעצמו, כראוי לאלבום אוטוביוגרפי. המילים בחלקן חושפניות, כפי שהוא יכול לאפשר לעצמו מאז שהוא הפסיק להתבייש בזהות שלו.

"במסגרת הילדות, החיפושים, היה קשר שלא יכול היה להחזיק מעמד, כי אני הייתי בוסר והוא היה יותר מבוגר ונשוי. המשכתי הלאה. גיליתי שאני שונה כשהגעתי לגיל 16-17 ואז הייתה לי חברה, ופעם ראשונה שהייתי במסגרת אישית עם מישהי והכל היה בסדר, הכל היה טוב. אז אפשר גם וגם. ונרגעתי מהבחינה הזאת - שיום אחד אתחתן ויהיה בסדר אבל הגיטרה ניצחה".

בשנים האחרונות לא קל לפוליקר עם הגוף: "הבטחתי שעד קיסריה וההופעה הראשונה בבאר שבע אני ארד עוד 14 קילוגרם לפחות. יש לי חלום לחזור אחרי 30 שנה לבנזין, כמו בנזין. יותר לבן, יותר בוגר, אולי פחות יפה, אבל רזה".