יצחק קלפטר: "אני מרגיש בריא, לא אפסיק להופיע"

אם לפני שנתיים הייתם אומרים לחבריו של יצחק קלפטר שבמהלך 2013 הוא יהיה אחרי חמש הופעות ענק עם כוורת, שבחשבון הבנק שלו ינוח סכום כסף נכבד, ושהוא יהיה בעיצומו של סיבוב הופעות, היו צוחקים עליכם. הרי הוא כבר היה עם רגל אחת בקבר. אבל כנגד כל הסיכויים קלפטר שרד, ובגדול

לפעמים אירוע אחד מעצב לך את השקפת העולם ומתווה את כל החיים שלך מאותה נקודה. במקרה של יצחק קלפטר, זה קרה בגיל שלוש, בחיפה: "אני זוכר שאנחנו גרנו ברחוב שפסי רכבת חוצים אותו במרכז. והיה שם שער, ואני זוכר יום אחד אני כזה ברחוב, בלי השגחה, כזה קטן, ואני רואה את הרכבת באה, ואת השער פתוח. נורא היה לי חשוב לסגור את השער, אז רצתי לכיוון הרכבת", העלה קלפטר את הזיכרון הראשון שלו. "היה שם בית קפה, אנשים ישבו בבית קפה וראו ילד בן שלוש רץ לרכבת. הם רצו אלי, תפסו אותי, הייתי יכול לקבל שם שוק, אתה מבין? לא הבנתי מה אני עושה. חשבתי, אני צריך לסגור את הדלת, כי צריך לסגור את הדלת. ככה זה בחיים. לא צריך לסגור את הדלת. לא צריך לרוץ לתוך האש".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

האמת היא שכאשר עלה נושא האיחוד של כוורת, זה ממש לא היה מובן מאליו שיצחק קלפטר ישרוד הופעה שלמה. חשבו מה יהיה אם יצטרך שם בלון חמצן, אולי יעשה שיר-שניים ויירד. בסוף גידי הוא זה ששבר את הכתף ויוני פצע את הרגל, ודווקא קלפטר, הוא עשה חמש הופעות מהתחלה עד הסוף, והכל דפק פיקס, ועשרות אלפים לא ידעו את נפשם מרוב אהבה כשהוא שר את "צליל מכוון". "תשמע, אני לא יודע, אני כרגע מרגיש חיוני ואני עושה פיזיותרפיה פעמיים בשבוע, ואני משתפר והכל הולך טוב", סיפר קלפטר. "אני מקווה שימשיך להיות בסדר. גילי המתקדם הוא כבר גם כן דופק לי בעיה. אבל אני מרגיש בריא. אני מרגיש שאני יכול לעשות הופעות. אני עוד אחיה, נראה לי. אני לא אפסיק להופיע".

ריגש עשרות אלפים. קלפטר באיחוד כוורת (חדשות 2)

רק לפני שנתיים כבר התחילו לאסוף חומרים לכתבות ההספד. קלפטר, שאין אצלו מחלות קטנות, פעם זה גידול בראש ופעם זאת מחלת ריאות קשה, שכב אז בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. "אני זוכר את עצמי שוכב באיזושהי מחלקה, הכל לבן כזה. אני רציתי להוציא את הצינורות וללכת הביתה, אז קשרו אותי, שאני לא אפגע בעצמי. רק אחר כך הבנתי את זה", תיאר קלפטר.

לא ככה הוא תיכנן את החיים שלו; אבל כמו שלמד בגיל שלוש ליד פסי הרכבת, כששער נפתח בפניך, אתה לא חייב תמיד לסגור אותו. הוא דווקא חשב להחליף פיוזים לפרנסתו, אבל המציאות ניתבה אותו אחרת, והוא זרם. "אני חשבתי שאני אלך ללמוד חשמל ואני אהיה חשמלאי. ראיתי בעצמי חשמלאי, בגלל המשפחה, הילדים... אבל זה לא יצא. יצא שבגיל 16 כבר התחלתי להרוויח הרבה כסף מהמוזיקה, אז נשארתי כבר במוזיקה. ויתרתי על החלום להיות חשמלאי, נכנסתי לעניין המוזיקה".

"רציתי קרבי - אבל לקחו אותי ללהקה צבאית"

בגיל 13 הוא קיבל גיטרה אחרי שלוש שנות אקורדיאון, בגיל 15 התחיל להופיע, ובגיל 16 כבר היה גיבור גיטרה מקומי, בלהקת הצ'רצ'ילים שנקראה על שם הכינוי שדבק בו בילדותו. "מגיל 16 ניגנו, היינו מנגנים, היה מועדון המסכה, היה מועדון החיפושיות במסגר, היינו מנגנים בבת ים במועדון הרינגוס, במועדון ג'ו, היינו בעצם להקת ריקודים. ניגנו חומר ממצעד הפזמונים הלועזי, באנגלית".

כשהתגייס לצה"ל, רצה להיות לוחם, עשה טירונות קרבית, אבל בצבא שעוד חגג את אופוריית ששת הימים, להקה צבאית הייתה חשובה יותר מעוד לוחם. "הלכתי לטירונות קרבית, ואז בא אלי שאול ביבר, ואמר לי שאני מיועד ללכת ללהקה צבאית. ואמרתי שאני לא רוצה. אז הוא אמר לי, בצבא לא עושים מה שאתה רוצה, עושים מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים אותך בלהקה צבאית. אז הלכתי ללהקה צבאית, קיבלתי פקודה. הייתי המפקד של מוני מושונוב בצבא. אני הייתי מפקד הלהקה".

חלם בכלל להיות חשמלאי. קלפטר, ארכיון (חדשות 2)

אחרי הצבא הצטרף ללהקת "הפלטינה", חלוצת הפיוז'ן בארץ; אחר כך הוא היה חלק מהסופר-גרופ "אחרית הימים", להקת הרוק הראשונה בארץ שהקדימה את זמנה. "לא הצלחנו מסחרית, לא היינו להקה מסחרית. זה לא הצליח". שם הוא ניגן את סולו הגיטרה הקלאסית ב"העץ הוא גבוה", שייבחר שנים אחר כך לסולו הגיטרה הישראלי הטוב בכל הזמנים.

ואז הגיעה "כוורת": "דני אמר לי שיש גרעין שמתהווה של להקה בשם... עוד לא היה שם ללהקה. הוא הזמין אותי לבוא לראות אותם. באתי, ראיתי, מצא חן בעיני, הצטרפתי. בבית של דני, הם השמיעו לי שירים כמו 'פה קבור או הכלב', לא ידעתי שזה יצליח כל כך, אבל זה מצא חן בעיני". וזה הצליח. "כוורת", כמו שהתברר שוב בקיץ האחרון, הייתה הלהקה הכי אהובה בתולדות המדינה, בוודאי אחת הטובות שהיו פה. אבל את העולם הם לא כבשו. באירוויזיון 74' בברייטון הייתה להקה אחרת שתפסה את תשומת הלב. "אני זוכר שבחזרות ראיתי את 'אבבא', בכלל לא חשבתי שהם ינצחו. זה נראה לי שיר בינוני כזה, והבגדים שלהם, עם הגיטרה עם השפיצים שהייתה לו. נראה לי מצועצע וחסר טעם. והם הצליחו בגדול. תראה איך הם הצליחו בכל העולם, ואנחנו נשארנו פה בארץ. לא חצינו גבולות".

"אני מעדיף לנגן מאשר להיות עשיר"

האיש שכולם רצו לנגן איתו, חזר הביתה לבד. בגיל 63, יצחק קלפטר בודד. "הבן שלי, אני לא רואה אותו הרבה, ויש לי אח שאני גם אני לא רואה אותו הרבה. אז כמעט שמשפחה אין לי בכלל. ואני רציתי להקים משפחה אבל לא יצא. אני עד היום מנסה לתת לעצמי דין וחשבון איך זה שאני לא עכשיו עם ארבעה ילדים ועם עשרה נכדים. אני מקבל את הדין הזה. אין לי ברירה".

דאגות הפרנסה שתמיד רדפו אותו, נפתרו לפחות לזמן הקרוב בזכות סיבוב הפרידה של כוורת, שתפח מהופעה אחת לחמש. אבל היו תקופות שהחברים היו צריכים לעזור לו לצאת מהחובות שתמיד היה שקוע בהם, אם בגלל הגירושים, או השש-בש, או סתם חוסר יכולת להתנהל נכון. האיחוד הקודם של כוורת, לפני 13 שנה, נולד כדי לגייס עבורו כסף לניתוח בגרמניה להסרת גידול בראש. ולפניו זכור מופע התרמה שבו גויסו 20 אלף שקל, וקלפטר לקח את הצ'ק וקנה אופנוע. "השיקולים שלי של לקנות אופנוע זה לחסוך בתחבורה. אופנוע זה כלי תחבורה זול יחסית. זה נגמר בזה שנגמר לי הכסף, אז מכרתי את האופנוע. הייתי צריך כסף".

תמיד הוא אמר, שוב ושוב, שהוא מנגן בשביל הפרנסה. ובסוף אני אומר לו, אתה יודע מה, נגיד שהייתי נותן לך עשרה מיליון דולר, אבל בתנאי שאסור לך לנגן יותר אפילו תו אחד כל החיים. קלפטר ביקש זמן לחשוב. אחרי ארבעה ימים הייתה לו תשובה. "אני מוותר על הכסף", אמר קלפטר. "אני מעדיף לנגן מאשר להיות עשיר".

עכשיו הוא חושב על מופע יחיד, וחוזר להופיע עם אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר, מופע שנקטע לפני שנתיים כשאושפז בטיפול נמרץ. מוקדם להספיד אותו: הוא יוצא מדברים. "תראה, אני קצת מבוגר אז זה לא חדש מה שאני אגיד. בסוף מתים, מה שנשאר זה מה שעשית באמצע, בין הלידה למוות. אני ניסיתי להשתלט על איזה דברים שחשבתי שהם יפים, אני עוד מסוגל לעשות אותם, אז זהו".