נזירה, קשישה – ואגדה מוזיקלית בת 90

סיפורה המדהים של אמהוי צגה התחיל באתיופיה של שנות ה-30, עבר באירופה – ונמשך כבר שנים ארוכות בחדר קטן ומבודד במנזר בירושלים. הנזירה האתיופית הישישה שהפכה לאגדת מוזיקה ייחודית

המרצדס השחורה נכנסה למתחם הכנסייה ברחוב אתיופיה קצת אחרי השעה ארבע. על השטיח שנפרש בכניסה עמדו כמרים בגלימות חגיגיות ולרכב התקרב איש עם מטריה מעט מוגזמת. אז יצא מהספסל האחורי הפטריארך החדש של הכנסייה האתיופית. כולם ניגשו אליו, נישקו את ידיו וביקשו את ברכתו. ביניהם עמדה גם הנזירה אמהוי צגה, שעונה על הליכון. עור פניה החלק לא הסגיר את 90 שנותיה - בטח לא את סיפור חייה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

סיפורה המדהים מתחיל באתיופיה של שנות ה-30 - אז אף אחד כמעט לא יצא מגבולות המדינה. בגיל 6 היא נשלחה ללימודים בשוויץ, שם התגלה אצלה כישרון מוזיקלי נדיר. היא התחילה ללמוד כינור בגיל 8 ואחר כך התחילה ללמד את עצמה פסנתר. "הקונצרט הראשון שלי היה בגיל 10, עם שלישיית נגנים", סיפרה צגה. עד גיל 20 היא ניגנה 6 שעות פסנתר וכינור בכל יום. מאירופה - חזרה לאתיופיה והתחילה לעבוד במשרד החוץ - שם הייתה האישה הראשונה. אלא שהחלום שלה היה להמשיך ולנגן.

יום אחד היא קיבלה הזמנה ללימודים באקדמיה הבריטית למוסיקה בלונדון, אבל בימים ההם נדרש היה אישור נסיעה מיוחד מהקיסר - אישור שלא קיבלה. היא נכנסה לדיכאון מאוד עמוק שבעקבותיו החלה תהליך של חזרה בתשובה - שאחריו הפכה לנזירה. רק אחרי 13 שנים - שאחריהן עזבה את המנזר הראשון אליו הצטרפה - היא חזרה למוזיקה, הלחינה יצירות ואפילו הוציאה שני אלבומים. כשהיא מנגנת היא מבקשת שישמו לה פרגוד על הבמה, כדי שהקהל לא יראה אותה מנגנת. רק כי זה נחשב בעיניה ללא צנוע.

"אמהוי התקשרה ואמרה: אני צריכה את העזרה שלכם"

"המוזיקה - החברה הכי טובה שלי" (חדשות 2)
לפני 30 שנה, צגה עזבה את אתיופיה ועברה לשרת את הכנסייה בירושלים. לחדר הקטן שלה היו ממשיכים להגיע אנשים מכל העולם שבא לחפש את היוצרת האגדית, שבעצם נעלמה. "האנשים כאן לא מבינים מהי מוזיקה קלאסית. הם נתנו לי לנגן, אבל לא הבינו מה עומד מאחורי זה", העידה צגה. מדי לילה היא המשיכה לכתוב תווים למגירה - אבל לפני 8 שנים הסיפור קיבל תפנית.

בחנות קטנה בלונדון, נתקלה המוזיקאית מאיה דוניץ בדיסק של צגה - ופשוט התאהבה. "שומעים שיש שם משהו אחר, מעט אפריקאי", סיפרה. דוניץ הופתעה לגלות שהנזירה שכתבה את המוזיקה הזו גרה ממש קרוב אליה - בכנסייה שברחוב אתיופיה. אז היא ובן זוגה יצאו לחפש אותה. "מצאנו אישה קטנה בת 80 ליד הפסנתר, שאלנו בנימוס אם אפשר להיכנס .ישבנו והתחלנו לדבר", שחזרה דוניץ. אלא שאחרי המפגש ההוא כל אחד חזר לחייו - מאיה לחייה המוזיקליים -ואמהוי לבדידותה.

לפתע, שנתיים לאחר המפגש - צגה התקשרה לדוניץ ובן זוגה ואמרה להם: "אני צריכה את עזרכתם". אולי כי היא הרגישה שהיא הולכת למות.
"היא הוציאה 4 שקיות גדולות ממש ישנות שיש בהן מאות של דפים מפוזרים בבלגן איום. התחלנו עבודת בלשות ולקשר איזה דף קשור לאיזו יצירה,, שחזרה דוניץ שאומרת שצגה מתקשרת אליה כל שבוע ושואלת מה קורה. מאיה גילתה של אוצר מוזיקלי ענק - יצירה אחר יצירה. אנשי עונת התרבות הירושלמית הצטרפו לפרויקט - וזה הפך לדבר נורא גדול. "מפתיע אותנו עד כמה גדול זה היה", סיפרו.

"אני לא רוצה להתפרסם, חשוב לי שהמוזיקה שלי כן"

יום אחד, הנזירה הסגפנית בת 90 פתחה את דלתה ואת עולמה אחרי שנים של בדידות. "לקחתי אותה לים ולכנרת - והיא אמרה שזה היום הכי טוב שהיה לה מאז שהגיעה לארץ", סיפרה דוניץ. 

בצגה היה פחד של הרבה מאוד שנים שלא יקבלו את המוזיקה שלה ושהיא לא תצליח לפרוץ. הבריחה הזו לנזירות הייתה סוג של מפלט נוח עבורה. "מוזיקה זה הכל בשבילי. אפשר לדבר איתה כשאתה עצוב וכשאתה שמח. זה כמו שפה. החברה הכי טובה שלי", העידה צגה.

אחרי יותר משנה של עבודה משותפת - הכל היה מוכן לערב החגיגי של השקת הספר החגיגי של אמהוי צגה עם כל יצירותיה. בגיל 90 היא עמדה לקבל את ההכרה לה לא זכתה מעולם. אלא שהגיע הערב הגדול - צגה נותרה סגורה בחדרה. חצי קילומטר מהמנזר התאספו אנשים לערב ההשקה החגיגי - ורק היא לא הגיעה. "זה כמעט הגיוני וסימבולי שהיא חיכתה שהספר ייוולד ושהיא יכולה לנוח", העידה דוניץ.

מאיה ניגנה, הקהל הקשיב בעניין, ראש העיר נשא דברי ברכה. הכל בלעדיה. גם את הלילה ההוא היא בילתה לבדה בחדר הקטן שלה במנזר. ככה זה עם אגדות ירושלמיות - בסופו של דבר, בליבן חומה. בעוד שבועיים ייערך בירושלים קונצרט מיוחד שכולו מחווה ליצירותיה. דוניץ מקווה שהפעם היא תגיע  -ואולי אפילו תנגן בהדרן. "הייתי יותר מדי מבודדת, אני רוצה שרק המוזיקה שלי תתפרסם - לא אני", סיכמה צגה הנרגשת.