כך לומדים לנצח - את המוסיקה

בראשו של מנצח התזמורת נמצאת רכבת הרים: התוכנית קיימת והפסים שם, המלחין הרי כתב הכל. הצלילה לתהום תבוא בזמן. גם הבורג והלולאה בשעתן. המנצחים יודעים את המסלול ובונים בראשם את רכבת ההרים מצלילים, תוך כדי הדהירה קדימה. אז מה בעצם מושך אותם לעיסוק הזה, ואיך אפשר להתאמן על כלי שמורכב, למעשה, מעשרות נגנים?

"זה המדיום האומנותי הקרוב ביותר לעבודת קודש", מנסה גד לב, כנר ומנצח לעתיד להסביר מה הוא רואה בעמידה הנכספת מול התזמורת, "זו רוחניות גרידא. אתה מתעסק בצלילים ואתה מותח צליל, מתעסק בו, נכנס לפרטים, מסתכל על מישהו, וכל מה שאתה עושה משפיע. ההבדל בין תנועה לתנועה - זה עולם אחר".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

כשהודיע בית הספר למוסיקה במכללה האקדמית אונו על פתיחת סמינר הניצוח, שבוע אינטנסיבי של שפת גוף ועבודה עם סימפונט רעננה, נרשמה התרגשות בענף. תחשבו על הכנר, הבסוניסט, הפסנתרן. הם יכולים לשבת על הכלי 8 שעות ביום אם ירצו. אבל תלמיד הניצוח - הוא מקבל לידיו תזמורת אולי פעם בכמה חודשים. והנה - שבוע שלם.

"הכל צריך להיות שם", מסביר לב את ההתנהגות המצופה ממנצח, "אבל זה כבר אחרי שאתה ממש נכנס למוזיקה, ואתה חי ואתה רוקד את זה. אתה מרגיש את זה ואז אתה מנסה לרסן את עצמך. אני עוד לא כל כך שם לצערי. אני עוד צריך ללמוד לרסן את עצמי. כמו שפרופ' נעם שריף אמר: 'שהם יזיעו ולא אתה'. וזה נכון כי ברגע שאני מזיע, אני גורם גם להם להתעייף יותר מדי".

מהצד זה נראה כמו משחק ה"ווי" האולטימטיבי. לכל הינף אצבע יש משמעות. יד אחת מסמנת קצב ואת המקום בתיבה. היד השנייה מסמנת את הכניסה המתקרבת של הטרומבונים. גם העיניים מדברות.

"יש מיליון תמונות והתזמורת רואה את תנועות הגוף לפני שהמנצח עולה על הבמה", טוען פרופ' שריף, "כיצד הוא עולה על הבמה. כיצד הוא עומד. רגליים פסוקות או לא פסוקות, וזה משפיע מיד. וכל זה עובר בתנועה. קרי - המנצח הוא בעצם מין פוליגרף כזה של עצמו".

"הכי חשוב - לעשות משהו שיגע בלב"

לענאן זרק(?) זו תהיה הפעם הראשונה שהוא מקבל לידיו תזמורת. הוא בין הצעירים שבתלמידי הסמינר. חיפאי, בן למשפחה מוזיקלית. גיטריסט קלאסי בהכשרתו. כלי אינטימי, לכאורה ההפך הגמור מהעוצמה של תזמורת שלמה. "קודם כל אתה אוהב את המוסיקה הזאת", הוא מעיד על מה שמשך אותו לכיוון, "אחר כך אתה מרגיש שיש לך מה להגיד, מה לחדש. והכי חשוב גם לעשות משהו שיגע בלב של האנשים. לא קל להיכנס לשם. ואם אתה נכנס גם לא קל לצאת. כמובן אבל אני גדול. לא יכול להיכנס".

"זה לוקח זמן ולוקח אימון. כמו אצל הקרטיסט", הוא מסביר גם לסטודנטים שלו, "מכה של יד - הקרש יישבר ולא היד. התזמורת יודעת את המכה האחת והיחידה". פתאום אייל שני לא נשמע כל כך מוזר, מה?

פלדנקרייז בפעולה (חדשות 2)

גם רועית פלדנקרייז עוסקת בניצוח. "אני מרגישה שאני עפה כשאני מנצחת", היא מספרת, "ממש, על גלים של מוזיקה". בבית של רועית פלדנקרייז מתכנסים חלק מחברי תזמורת המושבות לחזרה. אין הרבה נשים מנצחות. אולי מאותה סיבה שאין הרבה מנכ"ליות. גם שוביניזם, גם תקרת זכוכית, גם כריזמה, גם סמכותיות. תכונות שרבים מזהים כגבריות.

"אני לא מרגישה את זה ככה", היא חולקת על הצורך בהבחנה, "יש נשים שעולות על הבמה בחליפה שחורה גברית אולי בשביל להרגיש שאתה יודע, הן חלק מהמקצוע, אלה בגדי העבודה. אבל אני מודה שאני בדיוק להיפך. אני עולה עם שמלת קונצרטים פרופר. שמלת נשים, ארוכה, לא חושפנית. אבל שמלה בהחלט".

"מנצח טוב לא לוחץ על הנגנים שלו"

כלי הנגינה הזה, תזמורת סימפונית, כמה שהוא מדהים, ככה הוא בעייתי. הנגנים בתזמורת הם לא קלידים בפסנתר שנגינת אצבע תפיק אצלן את הצליל הדרוש. כל אחד מהם הוא מוזיקאי יצירתי ובעל אישיות. "מנצח טוב הוא לא זה שלוחץ על הנגנים שלו תחת העקב כמו שמכבים סיגריה", טוען גד לב, "מנצח טוב הוא זה שצריך לגרום להם להשראה. לעשות את מה שהם עושים בצורה הכי טובה".

קחו למשל את המקרה של ריקארדו מוטי שהיה המנצח הקשוח של בית האופרה לה סקאלה במילנו. במארס 2005 הראתה לו התזמורת את הדלת. "אנחנו לא רוצים לעבוד איתך יותר", אמרו הנגנים, "אנחנו בעיניך מכשירים. כלים, לא שותפים". מוטי נאלץ להתפטר.

גד לב מנסה את כוחו (חדשות 2)

ניצוח על תזמורת הוא גם אקרובטיקה מוחית כמעט בלתי אפשרית. כדי להקדים ולתת את הסימנים, המנצח צריך לשמוע בראש את המוזיקה, קצת לפני התזמורת. "במוזיקה אתה חייב לנצח לפני התזמורת", טוען גם פרופ' שריף, "התגובה באה יותר מאוחר. אגב, בהתאם לתרבות. אצל הגרמנים אתה נותן סימן ואתה נבהל, כי אף אחד לא מנגן. אצל הישראלים כמעט לפני שהורדת את היד אנחנו יודעים יותר טוב, אנחנו נעשה עכשיו, אתה מוריד את היד הם כבר מנגנים, כי הם יודעים, כאילו, מה אתה רוצה".

לכל תלמיד ניצוח יש מודל. אצל גד לב זה ברנבוים. הוא מנגן אצלו בתזמורת של יהודים וערבים ומעיד - "הוא מגיע וכולם יודעים מהצליל הראשון ועד האחרון בעל פה את כל התפקידים. אישיות כזו, אף אחד לא מסתכל. יש אנשים שיושבים איתי שנוטלים כדורי הרגעה באופן שיטתי. שלושה לפני כל חזרה ואתה עדיין רואה כמעט שלולית כשהוא נכנס ורק מסתכל עליהם - אתה כבר רואה טיפות. הוא מצא את הבלאנס הנכון של אימה, הטרור שהוא מנחית עלייך, ובין זה שאתה רוצה באמת לרצות אותו. יש פה יחס מאוד עדין".

לקראת הסוף שאלתי את נועם שריף מתי רשאי מנצח לדרוש שיקראו לו מאסטרו. הוא לא רשאי, ענה מאסטרו שריף, זו התזמורת שמחליטה על זה בעצמה.