השופט שבחר לזכות את זדורוב: "לא ניתן לקבוע חד משמעית שהוא אשם"

שופט העליון יורם דנציגר היה היחיד מבין 3 השופטים שחשב כי יש לזכות את רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה. הוא טען שקיימות סתירות בין פרטי הודאתו בחקירתו לממצאים ובהן סוג הסכין בה בוצע הרצח, עקבות נעליים זרות בתא השירותים בו נרצחה וחבלות הראש שנגרמו לה ושאינן עולות מתיאורי זדורוב. פסק הדין המלא

החליט לזכות את זדורוב. השופט דנציגר

בניגוד לדעתם של שני חבריו השופטים, השופט יורם דנציגר סבר כי יש לזכות את רומן זדורוב מרצח הנערה תאיר ראדה ז"ל: השופט תמך בקבלת ערעורו של זדורוב וזיכויו מחמת הספק והסביר כי "לא ניתן לקבוע מסקנה חד משמעית בהתאם לרף ההוכחה הנדרש בדין הפלילי בדבר אשמתו". עם זאת, הדגיש כי הסבירות שזדורוב חף מפשע "אינה גבוהה".

לפסק הדין המלא של השופט יורם דנציגר

"מדובר במקרה גבולי המצוי כפסע מהרשעה והאפשרות שהורשע על לא עוול בכפו אינה גבוהה ומחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה",  נימק השופט דנציגר בפסק הדין.

משנמצאה התוספת הראייתית הדרושה, הגיע השופט דנציגר למסקנה כי לכאורה קיימת תשתית ראייתית המאפשרת את הותרת הרשעתו של זדורוב על כנה. ואולם, בסופו של יום, לאחר התלבטות, החליט לזכות את זדורוב מחמת הספק מאחר שסבר כי נותר בכל זאת ספק סביר באשמתו.

השופט דנציגר הדגיש כי התשתית הראייתית בתיק אינה עשויה מקשה אחת. פנים שונים לה, קוטביים לעיתים, המוליכים למסקנות שונות ומנוגדות. נותר מקונן בו החשש כי הספק העולה מהתיק אינו ספקולטיבי או תיאורטי גרידא, אלא כזה שיש לו אחיזה ממשית בראיות.

"ההסברים לא היו משכנעים". זדורוב (יונתן סינדל, פלאש 90)


נקבע כי ספק זה מעוגן בתמיהות העולות מההודאות עצמן - מקיומם של "דברי מה חסרים" ומ"דברי מה סותרים", הטמונים בהן גם יחד, כאשר הכוונה היא לתיאורו העקבי של זדורוב בדבר שיסוף מותנה של המנוחה, שאינו תואם את הממצאים; החסרתו את חיתוך שורש כף ידה השמאלית לאחר התמוטטותה; פסיחתו על זירת הרצח בעת השחזור, כשפניו לעבר הקומה העליונה, באופן שאינו מתיישב עם זיכרון "חי" ואותנטי של הזירה - זיכרון שהיה מצופה שיהיה בתודעתו של הרוצח.

הספק עולה גם מקיומן של ראיות אובייקטיביות בתיק, המקשות על גיבוש מסקנה חד משמעית בדבר אשמת זדורוב ואשר אינן נותנות מנוח. מדובר בעובדה שהחתך בסנטר המנוחה נגרם באמצעות סכין משוננת, עובדה שאינה מתיישבת עם תיאוריו של זדורוב כי ביצע את הרצח באמצעות אחת מסכיני העבודה שלו ובעקבות הנעליים הזרות בתא השירותים, שאין חולק כי אינן שלו ואשר קושרות אדם אחר לזירת הרצח.



השופט דנציגר סבר כי לא ניתן לומר שמקבץ ראיות זה הוא בגדר תהיות וקושיות בעלמא, אלא שמדובר ברצף ראייתי החותר תחת גרסת המשיבה ומכרסם באשמתו של זדורוב. לכך הצטרפו, בעוצמה פחוּתה אמנם, העובדה שלמנוחה נגרמו שבע חבלות ראש, שאינן עולות מתיאוריו של זדורוב; וכן העובדה שהתלמידים שנתקלו במנוחה סמוך לפני שעת הרצח לא הבחינו באדם המתעמת עמה או עולה בעקבותיה במדרגות, בניגוד לתיאור שמסר.

רומן זדורוב בבית המשפט, היום (גילי יוחנן, פלאש 90)


בנסיבות אלה, פסק השופט דנציגר כי לא ניתן לקבוע מסקנה חד משמעית בהתאם לרף ההוכחה הנדרש בדין הפלילי בדבר אשמתו של זדורוב. בצד זאת, הוא ראה להדגיש כי מדובר במקרה גבולי, המצוי כ"פסע" מהרשעה, וכן כי האפשרות שזדורוב הורשע על לא עוול בכפו אינה גבוהה ומחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה.

לפסק הדין המלא של 3 השופטים