ארוכה הדרך לאירופה: "ייתכן שנטבע, אך אין לנו ברירה"

איבטאל, פורוסאן ועיישה ביקשו חיים טובים יותר למשפחותיהן באירופה – אך כמעט נהרגו בים. הן מספרות מדוע נטשו את מולדתן ועל הזוועות שעברו: "כולם צרחו, אנשים התפללו, תינוקות בכו". 3 אמהות, 3 סיפורים

"אין ברירה". איבטאל עלירייאן ובתה (Athena news agency/DailyMail)

"כשמי הים החלו למלא את הסירה - כולם צרחו. ילדים בכו, אנשים התפללו חזק לאלוהים. זה היה נורא. ראינו את חיינו חולפים מול עינינו. להגיע לאירופה היה הדבר הנכון לעשות, למרות שהיינו עלולים לטבוע בדרך; פשוט לא הייתה לנו שום ברירה אחרת" (איבטאל עלירייאן, פליטה מעירק).

התמונות שוברות הלב של הפעוט איילן קורדי (3), שגופתו נשטפה לחופי בודרום שבטורקיה, עוררו זעזוע בעולם לנוכח מצוקתם הקשה של עשרות אלפי משפחות המהגרים שמסכנות את חייהם בחציית הים התיכון, בדרכן לחיים טובים ובטוחים יותר באירופה. שלוש מהגרות מספרות באופן נדיר על הסיבות שגרמו להן לנטוש את מולדתן ולא להסתכל לאחור ועל הסכנות שבדרך.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

איבטאל עלירייאן, בת 26 מבגדד, מנסה להגיע למערב יחד עם בעלה חיידאר בקלי (33) ושני בנותיהם אומאייה (5) ואמנה (3). בדבריה, היא מגוללת את הסכנה שנשקפה לה במולדתה ומספרת כי אם הייתה נשארת בעיראק - "בעלי היה נרצח, אני הייתי הופכת לאלמנה וילדיי ליתומים".

הסיבה, כך לדבריה, היא שהאזור שבו היא התגוררה בעירק "הפך למסוכן מאוד" בשל היותם משפחה סונית באזור שיעי. "בעלי קיבל איומים על חייו. הוא עובד במוסך ויום אחד הוא מצא מכתב איומים שנכתב על ידי פנאטים שיעים. כשהוא סיפר לי על זה - נחרדתי".

מיואשת, החליטה עלירייאן לעזוב את עיראק ולקוות לעתיד ורוד יותר מערבה משם. בדרך, בין טורקיה לקוס, החלו מים למלא את הסירה שעליה היו עשרות מהגרים. "ברגע הזה", היא מספרת בריאיון ל"דיילי מייל" הבריטי, "לא היה לנו זמן לחשוב על הסיכון שלקחנו כי פשוט לא יכולנו לחשוב על שום דבר. זה היה פשוט רגע של אימה. רק רצינו להגיע ליבשה - לחוף ביוון. ניסיתי, יחד עם בעלי, להרגיע את הילדים. החזקנו אותם ואמרנו להם שהכל יהיה בסדר. הם בכו בלי הפסקה".

"החלטנו שאנחנו לא יכולים להישאר בטורקיה, לא היה שם עתיד עבורנו"

פורוסאן פרסילי, בת 30 מאפגניסטן, נסעה עם גיסה עבדול גאפאר (50), בעלה וארבעת בנותיהם לקוס. "המסע היה מבעית. הילדים פחדו ואני פחדתי שמי מהן תיפול למים. הן גם פחדו, אך לא התלוננו. נשאתי את התינוקת על ידיי ובעלי אחז בבתנו, בת ארבע", היא מספרת.

"על הסירה המתנפחת היו 47 בני אדם. התפללנו לאלוהים שיציל אותנו. היו גם חגורות הצלה, אך הייתי בטוחה שכולנו הולכים לטבוע. פחדנו, אבל ידענו שזה מה שעלינו לעשות". במולדתה, מספרת פורוסאן, נשקפה לה ולמשפחתה סכנה בשל משטר הטליבאן במדינה. "הן לא יכלו ללכת לבית הספר ולא חשפו את פניהן. הטליבאן הפך את חיינו לבלתי נסבלים".

המשפחה ברחה לאירן, אך גם שם החיים היו קשים מנשוא - דבר שאילץ אותם לברוח ולסכן את חייהם. אז הם הגיעו לטורקיה דרך ההרים, אך גם שם המשפחה לא הצליחה להתאקלם. המוצא היחיד - אירופה.

"בלוב התייחסו אלינו כמו לכלבים. רצח זה עניין פעוט, כמו לעשן סיגריה"

עיישה, בת 25 מסודן, עברה דרך של יותר מ-400 קילומטרים בים התיכון בדרך מלוב לאיטליה כשבנה התינוק מוחמד - רק בן שבעה חודשים - על ידיה. יחד עמה במסע: בעלה עבדאללה סמיר (35), אמה פטימה ואחותה. עבור ההפלגה מלוב היא שילמה סכום השווה ל-4,000 אירו. לחמש אחיותיה, שנשארו מאחור בלוב, לא היה כסף למסע. "בחיים לא דמיינתי שאפשר להעלות כל כך הרבה אנשים על סירה כל כך קטנה".

"התברר שזה דבר מאוד מסוכן", היא מספרת. "על הסיפון - 520 בני אדם. לא ישנתי במשך שלושה ימים כי פחדתי שיקרה משהו לתינוק. לא יכולנו לזוז". בשלב מסוים, התחילו מים להיכנס לסירה. "ראינו כרישים מאחורינו", היא אומרת. "הייתי בטוחה שהסירה תטבע וכולנו נמות בים. לא חשבתי שאי פעם אראה את איטליה". כמו בסרט, הגיחה לפתע באופק ספינה בריטית שאנשי הצוות שהיו עליה סייעו לפליטים - שניצלו ממוות בטוח.