פיקוד העורף התרעה במרחב

מה עובר במוחו של "הנושך" מאורוגוואי?

פסיכולוגים מנסים להיכנס לראש של חלוץ העל של אורוגוואי, לואיס סוארס, ולהבין מה גורם לו שוב ושוב לנעוץ שיניים בבשרם של שחקני יריב. האם מדובר באקט של חזרה לילדות, מעשה שמעיד על היתקעות בשלב האוראלי או סתם ברוטאליות? וגם: איך קשור לעניין הטניסאי הרוסי שחבט בעצמו עד זוב דם?

מה עומד מאחורי "מחלת הנשיכה"? לואיס סוארס (27), חלוצהּ של נבחרת אורוגוואוי, הכה אמש (ג') שוב - או שמא יהיה נכון יותר לומר נשך שוב. בדקה ה-80 של המשחק הקריטי בין נבחרת מאורוגוואוי לנבחרת איטליה, שנאבקו זו בזו בקרב ישיר על כרטיס העלייה לשמינית גמר המונדיאל - נשך החלוץ את הבלם האיטלקי ג'ורג'יו קייליני בכתפו. הנשיכה נעלמה מעינו של השופט, אך לא מעיניהם של המיליונים הרבים הצופים במשחקי גביע העולם.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

אין עוררין עך כך שלאקט האלים של סוארס תהיינה השלכות חמורות על המשך השתתפותו בטורניר ועל תדמיתו של הכדורגלן. היום (ד') פורסם באתרי הספורט כי קבוצת הפאר ברצלונה שקולת שוב את מועמדותו של סוארס לשורותיה. פרסומים שונים אף מתארים מצב קיצון שלפיה הוא עשוי למצוא עצמו מחוץ למגרשים למשך שנתיים.

זוהי אינה הפעם הראשונה בה לסתותיו של סוארס ננעלות על בשרו של שחקן יריב. בשנת 2010, בעודו משחק בקבוצת אייאקס ההולנדית, נשך החלוץ שחקן של קבוצת איינדהובן. באפריל 2013 נעץ סוארס את שיניו במגן צ'לסי, ברניסלב איבנוביץ', במהלך משחק של הפרמיירליג.

צפו: כל נשיכותיו של סוארז

"כאוהד נבחרת איטליה, רגע הנשיכה הכעיס אותי מאוד", משתף דן ליפנר המתמחה בפסיכולוגיה שיקומית אשר מנסה לנתח את התנהגותו של החלוץ הסורר. "לאורך כל העונה סוארז היה אולי השחקן המצטיין בליגה האנגלית, ובסך הכל הצליח להימנע מהפרובוקציות שהורגלנו אליהן ממנו. הכל קרס אמש בדקה ה-80".

ליפנר מנסה להסביר מה עובר על החלוץ ברגע בו הוא מחליט לנעוץ את שיניו בכתף של הבלם האיטלקי. "ברגע כזה סוארז חוזר להיות ילד. ילד שמשחק במגרש של הגדולים והוא מבין שהוא לא מצליח להתמודד איתם. הוא לא חושב על כל מיליוני העיניים שמופנות אליו, הוא מרוכז כל כולו במחשבה איך הוא משיב את לעצמו את היתרון שלו".

הרשת הוצפה ב"ממים" (פייסבוק)


ליפנר מבטל את ההשערה לפיה סוארס שב ונושך שחקני יריב כי הוא נהנה מתשומת הלב שהאקט יוצר סביבו. "אין לי ספק שהוא מנסה לעבוד על האלמנט הזה עם בעלי מקצוע. רגעי הנשיכה הם רגעים של אובדן שליטה טוטאלי, רגעים בהם הוא מתיר כל רסן. לא נשמע לי סביר שזה נובע ממקום רציונאלי. יתר רגעי הפרובוקציה שלו, למשל הרגעים בהם הוא מזייף עבירות, הם רגעים בהם יש לו שליטה על מעשיו. הנשיכות הן לחלוטין לא רגע כזה".

בשיחה עמו, משער ליפנר מדוע בחר סוארז לנשוך דווקא את יריבו: "במשחקי כדורגל יש לא מעט מאבקים פיזיים בין שחקנים, גם כאלה שחורגים ממשחק הוגן כמו צביטות, הקנטות, מכות מרפק - אך רק מעטים נושכים, בטח במעמד כזה רם כמו מונדיאל. נשיכה זה אקט חייתי. חשיפת שיניים בטבע היא אקט של אזהרה. הנשיכה מסמלת רגרסיה, חזרה לילדות".

"התסכול והלחץ מציפים את סוארז, שחוזר לילדות"

גם אוהד נחום, פסיכולוג קליני המתמחה בפסיכולוגיית ספורט, מנסה לנתח מה עומד מאחורי המעשה. "נשיכה היא האקט התוקפני הראשון של האדם. תינוקות מביעים תוקפנות קודם כל באמצעות נעיצת שיניים. השלב ההתפתחותי הראשון של בני האדם הוא השלב האוראלי. כשאדם מתבגר הוא לומד להביע אלימות באמצעות הפה, שלא על ידי נשיכות. ברגע שהזעם, התסכול והלחץ מציפים את סוארז הוא חוזר לילדות, זה מעשה רגרסיבי. ספורט מוציא מאנשים רגשות ותגובות קמאיות, פרימיטיביות. הנשיכה מתאימה מאוד לדפוס התנהגות כזה. אצל סוארז מדובר במעשה סדרתי וזו אינדיקציה ליכולת הוויסות הרגשי של הכדורגלן".

הפסיכולוג מסביר כי יש שני סוגים של תוקפנות - האחת אינסטרומנטלית - כזו המבקשת להשיג מטרה - ותוקפנות הנובעת מאובדן שליטה. "ברור שבמקרה של סוארז, התוקפנות היא לא אינסטרומנטלית, מאחר שהנשיכה לא מעניקה לו שום יתרון. היא רק מהווה פורקן ללחץ, לתסכול ולאיום שהוא חש", מבהיר נחום. "נשיכות הן יחסית נדירות בספורט אבל היו מספיק תקדימים, הידועה מכולם היא כמובן הנשיכה של מייק טייסון שנשך את האוזן של איוונדר הוליפילד. לאחרונה, גם בענף הרוגבי בניו זילנד יש דוגמאות לא מעטות".

צפו: הנשיכה של טייסון



נחום מנתח את המעשה גם על פי הדקה בו הוא התרחש: "הנשיכה אריעה בדקה ה-80 של המשחק. זו נקודה חשובה. לא סביר שסוארז היה מבצע מעשה דומה בדקה החמישית של המשחק. בדקה ה-80 התסכול והלחץ בשיאם. במשך כל המשחק, הבלם האיטלקי תיסכל את סוארס. בכל מאבק הייתה ידו של קייליני על העליונה. אם אורוגוואי הייתה ביתרון, אני מעריך בסבירות רבה שזה לא היה קורה".

קייליני לאחר הנשיכה (רויטרס)

נקודה מעניינת נוספת עליה מצביע נחום היא העובדה כי קיימים ספורטאים רבים שדפוס ההתנהגות שלהם הוא כזה שאת התסכול הם פורקים דווקא כלפי פנים. "זה דפוס מאוד נפוץ בענפי ספורט שאין בהם מגע, כגון טניס. המקרה הידוע ביותר הוא של הטניסאי הרוסי יוז'ני שהכה בעוצמה את המחבט שלו בפניו עד זוב דם. מעניין מאוד לחשוב על ספורטאים שאין להם את היכולת להוציא את הזעם שלהם על יריב, או כי הם מתחרים בספורט ללא מגע, או כי כך מכתיב דפוס ההתנהגות שלהם. זה מעניק הצצה לכמה אכזריות והרסניות יכולים להיות בספורט".

צפו: יוז'ני מכה את עצמו


ואיך מטפלים בהתנהגות מסוג כזה? "הטיפול הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי", מסביר פסיכולוג הספורט גבריאל זקס. "בטיפול מנסים להגביר את דפוסי החשיבה שמובילים להנהגות ומנסים לבודד את הרגע בו הלחץ והתסכול משתלטים, לנתח את התחושות שהובילו אותו להגיב כמו שהוא הגיב ומנסים להחליף אותם. הספורטאים מקבלים שיעורי בית, עליהם לנסות ולנתח את הרגש במהלך אימונים או משחקים, אך תנאי ראשון לכל התהליך הזה הוא מוטיבציה של הספורטאי לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו. לאור התנהגות העבר של סוארס, אני כלל לא בטוח שמוטיבציה כזו קיימת".