עשור אחרי: סיפור החטיפה נחשף

סיפור חטיפתה זעזע את ארה"ב כולה וכעת היא משחזרת את רגעי האימה מבלי לחסוך דבר. בריאיון לרשת CNN מגוללת אליזבת סמארט את החיים בשבי האנס, את תשעת החודשים שבהם אולצה לקיים יחסי מין עמו, כל זאת בזמן שאשתו חייה עמם. "אסור לשפוט קורבנות חטיפה", היא אומרת

עשור אחרי שפרשת חטיפתה של אליזבת סמארט הגיע לסיומה, היא מספרת על החוויות המבעיתות שעברו עליה במשך תשעת חודשי השבי. סמארט, בת ה-25, שהתחתנה לאחרונה, סיפרה לעיתונאי אנדרסון קופר על התקופה הקשה כחלק מקידום ספרה "הסיפור שלי", שרואה אור כעת בארה"ב.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

לדבריה, הספר מתאר את האירועים בפירוט יוצא דופן שלא חוסך מהקורא ולו מעט מרגעי האימה. "לא רציתי לספר רק 10%, להפסיק ולהצטייר כקדושה", היא אמרה בריאיון האמוציונאלי. "רציתי שהספר יתאר בדיוק את מה שקרה, את כל מה שהיה שם בכל יום שבו הייתי בשבי. אני לא חושבת שאני עושה למישהו טובה בכך שאשתיק את זה".

סמארט טוענת שמה שהניע אותה לכתוב את הספר, הוא הצורך לשתף את האנשים במאבק של אחת מכל ארבע ילדות ואחד מכל שישה ילדים בארה"ב שעוברים התעללות מינית לפני גיל 18. "אני רוצה להגיע לכל אותם קורבנות וגם לאלה שניצלו", ציינה סמארט. "אני רוצה שכולם ידעו שהדברים האלה מתרחשים. אנחנו לא צריכים להגדיר את עצמנו לפיהם ולחיות בצילם במשך כל ימי חיינו, אפשר לנוע קדימה, אפשר להיות מאושרים שוב".

ה-5 ביוני 2002, היה היום שבו השתנו חייה של סמארט ללא הכר. באותו ערב, גבר בשם בראיין דיויד מיטשל גרר אותה מחדר השינה בביתה שבסולט לייק סיטי כשהיא בת 14 בלבד. "הרגשתי שחדר השינה שלי הוא המקום הכי בטוח בעולם", היא שחזרה בקור רוח. "להתעורר באמצע הלילה במיטה שלי שגבר זר רוכן מעלי, מצמיד סכין לגרוני, הייתי בהלם מהפחד, גדלתי בבית מאוד שמח, לא ידעתי מהו פחד - עד אותו הרגע".

"אסור לשפוט קורבן של חטיפה"

סמארט מספרת שהתפללה לעזרה, שחשבה על בריחה אבל התכוננה לימים קשים. "חשבתי לעצמי, אלי, אני עומדת להיאנס ואז הוא עומד לרצוח אותי. זה מה שקרה לכל הילדים שראיתי בחדשות אחרי שנחטפו".

באותם רגעי אימה, כשהיא לא יודעת מה יעלה בגורלה, לקח אותה מיטשל לצעדה ארוכה - הרחק מביתה. "אם אתה מתכוון לאנוס אותי ולרצוח אותי , תעשה את זה כאן , כדי שההורים שלי יוכלו לדעת מה קרה לי, שידעו שלא ברחתי", אמרה לו הצעירה. בתגובה אמר לה מיטשל כי הוא "עדיין" לא מתכוון לרצוח או לאנוס אותה.

מיטשל לקח את סמארט למחנה בלב ההרים, שם המתינה לשניים אשתו, וונדה ברזי. האישה אמנם חיבקה אותה, אבל לדבריה החיבוק הזה היה מאוד לא נעים וסימן במידה מסוימת את הבאות. "במשך החודשים הבאים הייתי רעבה ומשועממת למוות. מדי פעם הוא נהג לאנוס אותי, לפעמים מספר פעמים ביום", היא מספרת ומתארת כיצד בני הזוג הכריחו אותה ללכת עירומה והשקו אותה באלכוהול. "בכל פעם שחשבתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר, זה הפך לגרוע יותר".

במרץ 2003 היא שוחררה ואז לדבריה, החל שלב נוסף ובלתי צפוי בסיוט שהפך להיות חלק משגרת חייה. "אנשים החלו לשאול אותי מדוע לא ברחתי", היא אומרת ומסבירה שאסור לחברה לשפוט קורבן של חטיפה. "אי אפשר להבין מדוע הם עושים דברים כאלה או אחרים מפני שהם נמצאים בסיטואציה שאינה נורמלית".