העולם התת-ימי המרהיב של פלאו

כמה מכם שמעו על מדינה בשם פלאו? קבוצת איים בלב האוקיינוס השקט, מספר האזרחים בה הוא כמו שכונה בגוש דן, אין צבא, כמעט שאין פשיעה. יש מקום כזה. האמת אחרי שחוזרים משם לארץ, לא בטוחים כל כך. בעיקר משום מה שרואים שם מתחת למים. פלאי פלאות פלאו

בואו ניקח אתכם למקום רחוק: אחרי הודו ותאילנד, אחרי הפיליפינים, במזרח הרחוק מאוד, בלב האוקיינוס השקט, איי פלאו. יותר מ-10,000 קילומטרים מישראל, וממבזקים כל חצי שעה, איים מסולעים וירוקים, עם חופי זהב, מי טורקיז ותיירים שבאים את כל הדרך הארוכה פחות או יותר בשביל דבר אחד - בשביל לצלול.

כמות הדגה בעולם הולכת ויורדת אבל כאן לא שמעו על זה. זהו אחד המקומות הטובים ביותר על פני הגלובוס לראות חיים תת-ימיים עשירים כל כך. הצבעים והכמות בלתי נתפסים. כאן אפשר לראות מקרוב להקות ענק של ברקודות, ללטף דגי נפוליאון סקרנים, לצפות יחד, כך פתאום, ב"מאנטה ריי" רחבת כנפיים, להתחרות בשחייה עם צבי ים או להרגיש לרגע איך זה להיות חלק מלהקה עצומה של דגים.

אבל פעם זה היה אחרת. מה שנראה כאן כמו גן עדן היה פעם גיהינום. כפי שמתארת הסדרה זוכת האמי, "הפסיפיק" של שפילברג וטום הנקס, את הלחימה העקובה מדם באוקיינוס השקט. איי פלאו נמצאים במיקום האסטרטגי של התחנה האחרונה שלפני אסיה ואוסטרליה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של דני קושמרו

יותר מ-40 כלי טיס וספינות הושמדו

היפנים ששלטו בהם ממלחמת העולם הראשונה, הקימו כאן תשתית צבאית: בתוך האיים המסולעים הם חצבו מערות, בהן תותחים, לתצפת על מי שמתקרב לאיים. יותר מעשרים שנה הם התכוננו למלחמה, לצבא האמריקני. ביומיים של סוף מרס, במבצע שנקרא "דסקרייט" של חיל האוויר האמריקני, הושמדו כאן יותר מ-40 ספינות וכלי טיס יפנים.

כמעט 70 שנה אחרי, כלי השיט והמטוסים עדיין כאן, עמוק במצולות. אנחנו יורדים לראות אותם. פוגשים בקרקעית מטוס שהתרסק ונשאר כמעט בשלמותו. אפשר לראות את המדחף, מה שנשאר מלוח השעונים, אפילו את הכיתוב ביפנית. לא רחוק משם, מכלית ענק יפנית, כמעט 130 מטר של ספינה שנמצאת בעומק של 30 מטר.

אנדרטאות במצולות למותם של יותר מ-20 אלף חיילים אמריקנים ויפנים שנהרגו כאן. סמל של מוות שהיום הוא סמל של חיים, של אלמוגים ושל דגים. כמו דג הליצן, אחד מזני השושנון, שהפך עם השנים לסוג של ידוען, ההוא מנמו, שאוהב להסתתר בין שושנות הים הארסיות.

אפילו כאן: שניים מהיזמים המרכזיים הם ישראלים

כמה מילים על פלאו: מ-1994 היא מדינה עצמאית, אחת הצעירות בעולם. ארכיפלג של עשרות איים וכ-20 אלף אזרחים. פלאוים שמדברים פלאוית. כמו מיקרונזיה הסמוכה, גם עליהם אפשר לסמוך שיצביעו עבורנו באום. הטמפרטורה הממוצעת בכל חודשי השנה היא כ-30 מעלות, גם של המים. רוב אנשיה מתפרנסים מתיירות וחקלאות. וגם במקום הנידח הזה, שניים מהיזמים המרכזיים - הם ישראלים.

נבות בורנובסקי ורעייתו טובה חיים כאן כבר כמעט עשרים שנה. הם הבעלים של מועדון הצלילה הגדול במדינה, ויש להם חיבה מיוחדת למין מאוד מסוים של דג - הכריש. פלאו הייתה המדינה הראשונה שהכריזה על שמורת טבע של כרישים. "לנו היה חלק גדול מאוד בזה", אומרים בני הזוג. טובה היא נשיאת הקרן המיקרונזית להצלת הכרישים. הדג האימתני הזה שהיה קיים כאן עוד מאה מיליון שנה לפני הדינוזאורים, הולך ונכחד.

"כיום 95% מהכרישים כבר נעלמו", מסבירה טובה, "והם עכשיו הולכים להיעלם רק בגלל אנשים. ספינות בכל העולם מסתובבות ותופסות כרישים, מורידים לכריש את הסנפיר, זורקים את הגוף שלו חזרה לים ומייבשים את הסנפירים. בשוק בהונג קונג סנפירים כאלה עולים בין 100 לכמה אלפי דולרים. מהסנפיר מכינים, בעיקר בסין, מרק די מגעיל בטעמו אבל כזה שאמור להעיד על עוצמתו של המארח - ויש הרבה סינים ומעט כרישים.

נלחמים על תדמית הכריש

בשנת 1975 הסרט "מלתעות" זעזע את העולם. שובר הקופות הראשון של שפילברג הפך את הכריש למפלצת שמאיימת, פחות או יותר, על האנושות כולה. למרות שממרחק הימים הכריש נראה יותר כמו בובת ניילון שלא נופחה מספיק. תסריטאי "מלתעות", פיטר בנצ'לי הרוויח מיליונים מהסרט וחצי מהכסף שלו הוא הקדיש בחזרה כדי להגן עליהם. בנצ'לי גם מאוד התחרט על התוצאה שהסרט גרם לה.

כמעט 40 שנה אחרי הסרט, טובה נלחמת בתדמית של הכרישים, מחוברות צביעה לילדים ועד אירוע שנתי בין-לאומי - שבוע שכל כולו מוקדש לטורף העל הימי הזה, שבוע שבו מנסים לחקור את מי שעומד בראש הפירמידה של בעלי החיים באוקיינוס.

בשביל הכרישים באים לפלאו. הם מופיעים על השלט שיקבל אותך בשדה התעופה, על הבירה שיציעו לך במסעדה ואפילו על הממתקים לילדים. ירדנו גם אנחנו לצפות בפלא: הביטוי "מפרץ שורץ כרישים" מעולם לא היה ממשי כל כך. בכל מקום כרישים, לעתים במבט אחד אפשר לראות כמה עשרות. כריש לבן סנפיר, שחור סנפיר, כריש אפור.

"המדריך נתן לכריש אגרוף באף - והוא הסתלק"

למרות התדמית האימתנית שיש לדג הטורף, בני הזוג מעידים דווקא שלרוב אין היתקלויות. אך יש יוצאים מן הכלל: "היה לנו מקרה שכריש באמת התקרב מאוד קרוב", הם משחזרים, "המדריך שלנו נתן לו אגרוף באף - והוא הסתלק".

במקום אחד זיהינו כריש עייף אחרי ארוחת צהריים ובדקנו מה ייחשב מבחינתו הסגת גבול. במקום אחר, בשל הזרמים החזקים נתפסנו באמצעות עוגן קטן באחד האלמוגים ופשוט צפינו בתלת-ממד באקווריום הענק שהפכנו חלק ממנו.

זה לא טבעי ליצור אנושי להיות כמה עשרות מטרים במעמקי האוקיינוס, תלוי לגמרי בחמצן שבמכל שעל הגב. במקרים כאלו אתה מבין מדוע זה שווה את המאמץ. נשארנו שם עד שנגמר לנו האוויר, כשאנחנו זוכרים כל הזמן את העצה שטובה נתנה לנו מוקדם יותר: להסתכל לכריש כל הזמן - ישר בעיניים.

*תודה לקונסול הכבוד של פלאו בישראל, ארנון פרלמן, על הסיוע בהכנת הכתבה

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת