100 שנה לטיטאניק: לא הכל כבר סופר

היא הייתה האוניה הכי גדולה בהיסטוריה, וכמה שהייתה גדולה - גם סופה היה גדול ודרמטי. הטיטאניק - סיפור שמסעיר את הלב והזיכרון מאה שנים בדיוק. אז למה באמת טבעה הספינה שכונתה "בלתי ניתנת לטביעה", ומה עוד אפשר לחדש בסיפור הזה? אסף יחזקאלי צלל למעמקים וחזר עם תובנות ופרטים חדשים

אם רק לא היה שם קרחון, אם רק לא היו שם ברגים רופפים בתחתית, אם רק היה ירח בשמים, אם רק היו מספיק ספינות הצלה, לו רק היה אז GPS, אם לא הייתה תחרות לשוט מהר לניו יורק, אם רק לא היו משוויצים עליה שהיא אינה יכולה לטבוע - הכול היה אולי נראה אחרת בליל ה-14 באפריל 1912, הלילה שבו ירדה טיטאניק למצולות.

זה כנראה אחד הסיפורים שסופרו מכל זווית אפשרית. ובכל זאת, במלאת מאה שנים לאסון הימי הגדול, יש מסתבר עוד הרבה הרבה מה להגיד. כך למשל בבלפסט, בצפון אירלנד, המקום בו נבנתה והושקה הספינה, נפתח השבוע מרכז המבקרים הגדול בעולם המוקדש לטיטאניק. הקהל מוזמן לסייר במודל עצום מימדים, כולל כמובן אותו גרם מדרגות מלכותי בראש המחלקה הראשונה. אפשר גם להצטופף בחדרון במחלקה השלישית, ולדמיין מה אתם הייתם עושים אם וכאשר.
 
הטיטאניק היא מותג בין-לאומי. היא מוכרת לכל אדם ברחבי העולם, אבל מה שמעניין באמת קורה עדיין שם למטה. מאז שנתגלו השרידים בסוף האלף הקודם, מבקרים את הטיטאניק צוללנים ומשלחות כמעט מדי שנה. את החרטום מצאו כאן, את הירכתיים שם, ושפע של תיאוריות על הגורם לטביעה מפרנס מאז את החוקרים ואת החובבים.

זה לא מכבר בנו החוקרים במעבדה לוחות פלדה בדיוק כמו בגחון של הספינה, הידקו אותם זה לזה  באותם מסמרות בדיוק והפעילו לחץ. המטרה: לבדוק אם באמת אותם מסמרות הם שפקעו בצ'יק וקרעו באפקט של ריץ'-רץ' את דופן האונייה. אולם מסקנת החוקרים הייתה שהמסמרות היו דווקא בסדר, אבל עוצמת הקרחון הייתה כזאת שאף דופן, גם לא הכפולות שבדפנות, היו עומדות בלחץ. צריך היה בכלל לומר תודה שהטביעה לקחה שלוש שעות, ולא הרבה פחות.

האיש שהפך את הטיטאניק לאובססיה

עם כל הכבוד לערוצי הדוקו, הסטים הווירטואליים והסונאר, איש מהמפיקים לא צלל לעומק הנושא כמו מר טיטאניק בקולנוע, האיש וה"קינג אוף דה וורלד". ג'יימס קמרון הפך את הטיטאניק לאובססיה אישית. לאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט היו רק אמצעים להביא אפוס מגלומני לכל קצוות תבל. "שמתי את זה על השולחן של המנהלים באולפני פוקס ואמרתי: אני רוצה את רומאו ויוליה על הספינה הזו", הוא משחזר. חלפו 15 שנים, והו ג'ק דוסון והו רוז, חזרנו אליכם שנית בתלת מימד מבריק.
 
קמרון מוסיף: "אין חומר בתלת מימד מהצילומים המקוריים, אבל רציתי ליצור משהו זהה לאיך שזה היה נראה אם באמת אם היינו מצלמים את זה בתלת מימד. כך שהייתי צריך לעשות המרה שתעמוד בסטנדרטים האלה". קמרון עצמו צלל בחודש שעבר לשקע מריאנה, המקום הנמוך ביותר בעולם, אוקיינוס אחר ובצוללת מעשה ידיו. לאט יותר, עמוק יותר, מצולם יותר - את היצורים שמצא שם הוא עורך כעת לסרט בנשיונל ג'אוגרפיק.


 
ואם לא היצורים אלא רוז מעניינת אתכם יותר מקמרון, גם לקייט וינסלט יש תובנות על הסרט שהפך אותה לכוכבת. "בכל סצנה שאני רואה, אני אומרת 'באמת? באמת? עשית את זה ככה? אלוהים אדירים'", היא נזכרת. "ואפילו המבטא האמריקאי שלי, אני מסתכלת על זה עכשיו ואומרת: 'אלוהים, אני לא יכולה להקשיב לעצמי, זה נורא!".

"טיטאניק" - הגירסה הנאצית

מעטים מכירים את "טיטאניק הנאצית", פרק אפל בפרופגנדה מבית מדרשו של שר התעמולה יוזף גבלס. בסרט "טיטאניק" שהחלו הנאצים להפיק בתחילת המלחמה, הבריטים היו הרעים: נשיא החברה וחבריו היהודים מתכננים להקפיץ את ערך המניות של הטיטאניק, הם משחדים את הקפטן שישוט מהר יותר, ישבור שיא עולם וכך ירוויחו. הקצין הראשון, גרמני כמובן, מתריע מהאסון, וכשהכל מתחיל לשקוע - הוא זה שמציל ילדות מסכנות.

הסרט הנאצי טיטאניק לא הושלם מעולם. סופו בהתאבדות של הבמאי וטיבועה של האונייה ששימשה לצילומים, ויוזף גבלס בכלל הורה לגנוז אותו כי הסוף נראה לו, אפעס, פסימי מדי ולא הולם את אווירת סוף המלחמה.

גם דאג וטוני ניסו להציל את הטובעים

ואם להבדיל אנחנו היינו צריכים לבחור את השחזור האהוב לאורך מאה שנות קולנוע וטלוויזיה, סדרה אחת הייתה עולה לנו ישר בראש: "מנהרת הזמן" כמובן. דאג וטוני נפלו על הסיפון וניסו להתריע. "הספינה הזו גמורה וכך גם כל מי שעל סיפונה אלא אם תיתן הוראות מיידיות להוריד למים את סירות ההצלה", הם מנסים למנוע אסון. "קפטן, הזהרנו אותך מפני ההתנגשות, אנא האמן לנו בעניין זה". חלומו של כל ילד הוא להיות במקום הנכון ולהציל את העולם, אבל כמו שכל נוסע בזמן יודע - את ההיסטוריה אין להסיט ממסלולה. 



בזכות הטיטאניק שונו הכללים. החובה לשים סירות הצלה בכמות שתספיק לכל הנוסעים היא ודאי החוק המפורסם ביותר. ספינות הפאר גדלו מאז פי שלושה ופי ארבעה, אבל בינינו מה כל זה עוזר כשהקפטן עושה שטות ומחליט סתם ככה לשוט קרוב מדי לחוף – כמו שקרה רק לפני חודשיים.
    
בטיטאניק נספו 1,500 בני אדם, ו-700 ניצלו. ב"קוסטה קונקורדיה", מול חופי איטליה, 30 נספו ו-4,000 ניצלו. כאן היו מספיק ספינות הצלה, ובכל זאת הן הפכו לחסרות ערך כשהספינה נוטה על צדה וחייבים להשתלשל בחבלים אל המים הרדודים.

מאה שנה ומה השתנה? הטכנולוגיה לא יכולה תמיד לנצח,  ביטחון עצמי מופרז ויהירות תמיד יכולים להרוס את הכול. הביטוי "לסדר את הכיסאות על סיפון הטיטאניק" יפה עדיין להרבה מקרים של עמים שאיבדו כיוון, עוסקים בזוטות ומתעלמים מהסכנה הגדולה. נשארנו עם התזמורת שניגנה עד הסוף הקר,  חצי אסקפיזם-חצי השלמה; נשארנו עם סרטי תעודה וסדרות; ותקווה ששנית - טיטאניק לא תטבע. האמנם?

שלל סרטי דוקו וסדרות בנושא הטיטאניק ישודרו החל מהשבוע הבא בערוצי נשיונל ג'יאוגרפיק וערוץ ההיסטוריה

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת